פח זבל

היום הייתי ביום הכרות עם בית-הספר לעבודה סוציאלית בו אני הולכת ללמוד, האם המעטפת שלי באה איתי לשם? דווקא הייתי בסדר, דיברתי, לא הכי הרבה אבל גם לא הכי מעט, שמו לב אלי אני חושבת, ומצד שני עדיין הייתי לבד לפעמים. ואולי מרוב שאני שמה לב אליה, אל המעטפת מרוב שאני חושבת עליה היא קיימת, ואולי דווקא בגלל שאני חושבת עליה ומודעת אליה היא מתפוצצת. כך או כך, אני רוצה שיגידו לי עכשיו, את בסדר, את בסדר, את בסדר גמור.

ובכל זאת אני עדיין מרגישה יוצאת דופן גם שם, ואני חוזרת שוב לרצון שמלווה אותי מאז שאני ילדה קטנה, הרצון לפרוץ את חומות הגוף הזה והאוויר שמפריד ביני לבין הזולת, הרצון שלי לחדור את החומות האלו ולרגע אחד לשוטט בנשמתו של הזולת, ולרגע אחד שנהיה אחד.