פח זבל

עוד מעט אני מתחילה שוב לימודים, מקצוע חדש, עבודה סוציאלית. וכבר אני רואה איך מנגנון ההכשלה העצמית נכנס לפעולה. בהתחלה אני רוצה להיות הכי טובה והכי בולטת, בהתחלה אני רוצה להיות אישה כזאת עם טבעות כסף עבות, ושיער ארוך ושקט מזמין מאוד מזמין בעיניים. אחר כך מתעוררים השדים.

עובדת סוציאלית, נשמע כמו תואר מפוקפק, זה לא את זה לא את הם אומרים. איך את הילדה הלא מקובלת, שמסתכלת על אנשים תמיד מהצד, כמו אחד הזקנים מהחובבות, מותחת עליהם ביקורת כדי להנמיך אותם קצת. איך את שמרגישה כמו אי.טי, עושה תצפיות בבני אדם, בתקווה שאולי יום אחד תביני איך הם עובדים, ואז אולי תצליחי להיות אחת מהם, איך את שאין לך כמעט חברים, שמתכווצת באירועים הומי אדם, איך את רוצה להיות עובדת סוציאלית.

ובספר שהטילו עלינו לקרוא בשביל הלימודים כתוב במפורש שאי אפשר ללמוד להיות תראפיסט, זה או שיש לך את זה או שאין לך את זה, ובספר שהטילו עלי לקרוא כתוב שתראפיסט חייב להיות אחד שאוהב אנשים, ואם הוא אוהב אנשים אז הוא חייב גם לאהוב את עצמו. השדים חיככו ידיהם בהנאה, כשקראו את המילים האלה, הן נפלו על אוזניים שציפו להם.

האם אני אוהבת אנשים?

כשהייתי מורה חיילת אהבתי את הילדים שלימדתי, אבל לא את כולם, היו כאלה שוויתרתי עליהם, נמאלתי רגשות אשם וויתרתי. אבל אלו שאהבתי ידעו שאהבתי אותם. לאט לאט הם הבינו את זה. בשביל כמה מהם הייתי קרש הצלה. במערכת גדולה של בית-ספר עם 40 ילדים בכיתה, והמורות אומרות כל הזמן "הכיתה שלי כזאת, הכיתה שלי אחרת", ואף אחד לא רואה את הילד הבודד, אני ראיתי אותם. כן ראיתי, והם ידעו את זה. אבל את המורות לא כל-כך אהבתי.

שנים אחר-כך עבדתי בהוסטל של אוטוסיטים, בסוף גם אהבתי אותם, עם כל הצרות שהם עשו לי. בסוף הכרתי אותם, כל אובבסיה הכי קטנה שלהם, כל מניפלוציה. את המדריכים פחות אהבתי. אני זוכרת שכבר אז חשבתי איך אנחנו, המדריכים, מקבלים את האוטיסטים כמו שהם עד הסוף, לא מבקרים אותם בכלל, אבל למדריכים האחרים אנחנו לא נותנים כמעט דבר מאותה קבלה אין סופית, שפטנו את עצמנו ואת האחרים בלי סוף.

אחר-כך עבדתי כמדריכה בדיור מוגן למפגרים, אותם כבר אהבתי פחות, אבל גם עבדתי שם מעט זמן, אולי אם הייתי עובדת יותר הייתי אוהבת יותר.

חוץ מזה אני אוהבת גם את חבר שלי, את החברים שלו, את לילך ואלכס ודודי, את אח שלי גם, אבל אני לא כל כך מראה, את האנשים שעבדו איתי בעיתון אהבתי קצת, אבל לא הצלחתי לתקשר איתם, הרגשתי שהם לא אוהבים אותי בחזרה. את הבוסית שהייתה לי פעם שנאתי. עד היום אני שונאת אותה.

אולי זה קל לאהוב ילדים עולים חדשים, אוטיסטים, מפגרים, הם אאוטסיידרים, לא פחות ממני, הם לא מאיימים.    

האם אני אוהבת את עצמי?

איזו מן אמירה זאת- מי שאוהב אנשים אוהב גם את עצמו. הרי אהבה היא רגש שבא והולך, לא מאמינה שהתרפיסט שכתב את הספר הזה אוהב את עצמו תמיד כל הזמן.

אני מלקה את עצמי, שופטת כל הזמן, חושבת על דברים שלא אמרתי או על דברים שאמרתי אבל לא יצאו נכון. ובכל זאת אני נותנת לעצמי בלי סוף- זמן לכתוב, טיפול, לימודים, מתנות, משקיעה כל הזמן, עובדת על התפתחות.

עוד לא התחלתי את הלימודים, וכבר אני נלחמת בשדים, אני יודעת שאם לא אלחם הכישלון שהם מכינים לי, רך ונעים וקולט כמו שמיכת פוך, להתחבא בו- מובטח מראש. ואני אומרת לעצמי, אם זה נכון- שאי אפשר ללמוד להיות תרפיסט, או שנולדים או שלא, אין לי הרבה מה לעשות עם זה. אני לא יכולה לשנות את הגנים איתם נולדתי. כל מה שאני יכולה לעשות, זה פשוט לעבוד כמיטב יכולתי, מעניין זה בטח יהיה. ואם מדריכי, יחשפו לאור השמש גנים אנטי-תרפיסטים המצויים בי, שלא יותירו להם שום ברירה מלבד להראות לי את הדרך החוצה, אז טוב זאת כבר העבודה שלהם, לא שלי.