(סיגריה) שוב בנקודת ההתחלה... סוג של ייאוש, וחוסר כיוון כללי... אני מבולבל, כמו תמיד. צלול מהרגיל, אני מודה. זה מה שאני אוהב להיות בשעות האלה, צלול. שאני אוכל לחשוב כמו שצריך. סיגריה, עוד סיגריה... מעשן בחדר, ליד החלון. אסור, אבל אבא ישן.
שוב רוצה להתאבד. פחות הדיכאון המר והשחור הזה של פעם, של לפני כמה חודשים, ואני או החיים שלי לא כאלה גרועים... הדילול בשיער הורג אותי, זה כן.. זה מוחק אותי, מוציא אותי מדעתי.. זה לא הגיוני, זה לא טבעי... שבשנתיים ומשהו הכמות שיער שלי הפכה מכמות מוגזמת של שיער לכמות דלילה בצורה מפחידה... אז זה לא נראה טיפשי ומוזר, אבל יש לי מעט שיער, וזה עושה לי רע בצורה שלא תיאמן. לא כל אחד אפילו יכול לשים לב לזה... אבל... זה שובר אותי, אנאערף. הרופא עור אמר לפני כמה חודשים שאני פשוט צריך להפסיק ללכת עם קוקו והנשירה תעצור (והוא צדק), אבל אני תוהה אם אי פעם ייצמח לי שיער כמו שצריך... האפשרות שלא מוציאה אותי מדעתי ו...
טוב חלאס, כבר אותי זה לא מעניין. אבל זה לא זה. זה פשוט שנמאס לי. אני יכול להנות, לצחוק, לחייך, לעשות דברים, אבל הם כאילו... אני לא יודע, זה כאילו בכל זאת מרגיש חלל. אני תמיד מרגיש שחסר לי, שחסר בי... שזה לא בסדר... ואיכשהו לסיים את הכל נראה לי נכון. אני לא אוהב את עצמי, אני כן אוהב את עצמי... זו אשמתי, זו לא... אני לא מסתדר עם העולם, לא מבין את העולם... זה הדדי... זה כאילו הוא לא בשבילי, ויש אנשים בשבילי, יש, אבל מעט... וגם לא כולם מבינים אותי... גם אני לא אותי... ובגלל זה יוצא שאני כמעט תמיד ממורמר או פגוע ממשהו, באשמתי או לא... אני די בטוח שאני לא אוהב את עצמי... אני מוזר, שונה מדי, לא מתאים לכלום... אני לפעמים מסתכל על עצמי מהצד, לפעמים איפה שאני, לפעמים מתיעודים של העבר...
אני לא באמת שייך למשהו... אני שייך לעצמי כנראה רק, (סיגריה) לעצמי... ללבד שלי, איפה שיש לי שקט, שאין לי כלום מלבד עצמי... החשכה שלי... אולי בגלל זה אני כל-כך רוצה את זה... זה כמו ללכת לישון, ללכת ללבד... אבל אפילו בלעדיי... אני לא יכולה להסביר את זה, כבר לא יכול... אבל אני רוצה את זה, זה תמיד צץ, גם שאני לא שם לב... שאני שומע מישהו אומר משהו, במהלך שיחה, שאני שיכור... ואני כבר לא יכול להשגיח על זה... זה פשוט בא. אני רוצה את זה, ואני כנראה אגיע לזה בסוף. לחיות לא עושה לי טוב... התסכול, הבדידות, הניכור, או ההרגשה החונקת שאני כן נמצא עם אנשים, כל הבלבול... הרגשות הפתאומיים, שרגע אחד אני מדוכא, ואחריו אני פשוט זועם, ואז אני סתם מיואש... ואז פרץ שמחה, ואז... כלום, לא יודע.
אני רוצה חברה, לא יודע למה... לא אכפת לי כבר ממין וחרמנות כנראה... אני כן חרמן, אבל מסתבר שאני יודע לדחוק את זה, ווויתרתי על מספיק הזדמנויות מטעמי מצפון או ביישנות... כנראה שזה לא כזה חשוב לי. אני רוצה מישהי שתוכל להיות העוגן שלי בעולם, שאני אולי ארגיש קצת שייך, דרכה... או לפחות אליה... אני רוצה להרגיש ברור... נמאס לי להיות מבולבל ולא ברור אפילו לעצמי... או שאני סתם רוצה משהו חדש כי נמאס לי לחיות את היומיום שלי בלי לרצות לקום בבוקר בשביל משהו, סתם לקום כי חייבים...
מחר מסיבה, אולי נמצא משהו מעניין... כנראה שסתם יהיה גוף כואב ואוזניים מפוצצות ואופוריה חולפת בלי סיבה. או שלא.
(אני אוהב את התמונה הזאת. לא יודע למה.)
לילה טוב וחג שמח,
ויוי (עדיין).
(סיגריה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: