סיגריה.
אני חושב שאני יודע למה בכל זאת אני נשאר ער בלילות. אם באמת הייתי רוצה, הייתי יכול לישון. להיכנס למיטה, ואולי להירדם. אולי לא. ואז הייתי יכול לקחת איזה כדור או שניים, או יותר, ואז בטוח הייתי נרדם. אני לא באמת רוצה לישון כנראה. אני אוהב להיות ער בלילות. אני חייב את זה. זה לא שבאמת יש משהו אחר בלילה, זה פשוט... ששקט. שצלול פתאום. אין הפרעות, אין כלום. זה רק אני, והפעם באמת. הלילה שלי סובב אותי, ואותי בלבד. בלי שיחת טלפון, בלי הודעות במסנג'ר, בלי דאגות של אבא, בלי הצרחות של אמא, בלי המכוניות והאנשים שבחוץ, בלי האור שמראה לי את הכל... פשוט כלום. החושך ואני, בלי אף אחד ברדיוס של אלפי קילומטרים. אינסוף. ואז... אני יכול לצאת מהשיריון.
שלילה בחוץ, אני באמת יכול לחשוב ולהגיד מה שאני רוצה. מותר לי לעשות הכל. אין אף אחד מסביבי שיעצור אותי, שיגביל אותי, שישנה אותי. בלילה, זה אני נטו. אין עוד כלום בעולם, ואני צריך למלא את הקיום. ואולי ברגעים האלה, שאני לגמרי לבד עם עצמי, לא כמעט לבד אלא לגמרי לבד, אני קרוב ללהיות מרוצה באמת. בלילה אני יודע דברים שאני לא יודע ביום, כי אני מעז לחשוב עליהם ולפתח אותם. בלילה אני עושה דברים שאני לא מעז לעשות ביום, כי אין מי שיצחק עליי ויפסול אותי. בלילה, החופש אינסופי ומותר לי לעשות הכל. בלילה, כולם מתים ורק אני חי.
בסופו של יום אני בנאדם מתבודד, ויש דברים שגם האנשים הקרובים אליי ביותר לא יודעים עליי. ברור, זה ככה אצל כולם, אבל לי... יש לי אזור סגור משלי. גדול. אני לא פותח אותו לאף אחד, כי... כנראה, אני פשוט לא מספיק אדם של אנשים. אני פשוט מתבודד, אני בוטח רק בעצמי לדברים מסוימים. כי הם יצחקו, כי הם יספרו, כי... כי אולי הם פשוט לא יבינו. אז במהלך היום אולי אני גם מדחיק אותם, שלא יצוצו. אבל בלילה? בלילה הכל פתוח...
סך הכל, זה באמת לא בעיה בשבילי להיפטר מהאינסומניה הזאת, כנראה. אז אמנם זה כרוך בטיפול תרופתי לכל החיים, אבל האופציה שם. אבל אז, איפה החופש שלי?
2007. תמונה זוועתית. אבל פעם הייתי חמוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: