(נכתב ב15.9)
וואי מחר אני רואה אותו. אחרי הסמס הזה שהוא שלח לי..
אבל מה את מתרגשת? הוא בטח סתם שלח את זה מנימוס.. זה בטח לא היה אישי או משהו כזה.
אבל עדיין..זה משהו. אוף אני מתגעגעת אליו.. לנשיקות שלו, לריח שלו, להרגשת הביטחון שיש לי שאני לידו, לישון איתו, לדבר איתו. כלכך הרבה זמן לא דיברנו. הלוואי והמורה תעביר אותנו לשבת יחד, אולי נתחיל לדבר. או שאולי מני יגיד לו על המסיבה אתמול, שהייתי עם בנים. הוא יקנא והוא ירצה שנחזור. או שאולי הוא יחשוב שעברתי הלאה והוא ימשיך גם, אלא אם כן הוא עדיין לא המשיך.
אני כלכך רוצה לפתוח את הפלאפון ולגלות סמס: אני מצטער, אני רוצה שנחזור. על מי את עובדת? זה בחיים לא יקרה. אני חושבת שאני אוהבת אותו. כאילו מכל האנשים שהייתי איתם או אפילו חשבתי להיות איתם הוא האחרון שחשבתי אי פעם שאני ירגיש אליו רגשות אמיתיים. אפעם לא אהבתי מישהו, בגלל זה אני לא יודעת בוודאות. אבל אני רק יודעת שבכל רגע פנוי שיש לי איכשהו הילד הזה מצליח להתגנב לי למחשבות, גורם לי להיזכר בתקופה שהיינו יחד. כל דבר קטן מזכיר לי אותו.
איך אפשר לשכוח מישהו שאת אוהבת אם את רואה אותו כל יום מולך? שאת יודעת שהוא כמה מטרים ממך ואת אפילו לא יכולה לדבר איתו. וזה לא שלא חשבתי על בנים אחרים. חשבתי על מספר בנים אבל על כולם הייתי מוותרת רק כדי לקבל אותו חזרה. טיפשה, זה מה שאת!
עדיף סוף כואב מאשר כאב בלי סוף..
אז למה אני לא מקשיבה לעצמי?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ordinary girl :][: