לפני קרוב לשלושה חודשים אבי נפטר אחר מחלת הסרטן בת שלושה שבועות בלבד. היום התחלתי לפתוח אימיילים שהוא שלח לי לפני פטירתו. אימייל מרגש במיוחד הוא על הזקנה. הדבר הבולט ביותר אצל אבי מיום גילוי המחלה היה העצבות. אבי שהיה אדם מאוד ריאלי ידע לאן הוא הולך והעצבות הייתה נסוכה על פניו שהנה עוד רגע הוא עוזב את עולמו. אני בחרתי להביאו לפניכם כי כולנו ילדים של וכל יום שעובר מביא אותנו לגיל הזקנה.
אבות גיבורים ואמהות גיבורות של ביתנו.
אנו מעבירים זמן ארוך בקיום שלנו בטיפוח סטריאוטיפים אלו עד שיום אחד, האבא "הגיבור" שלנו, מתחיל כל הזמן לחשוב, להתלונן בשקט, לומר משפטים בלי סוף ובלי התחלה, ולדבר על דברים חסרי משמעות (שלא לומר שטויות).
"הגיבורה" של הבית, מתחילה להתקשות לסיים את המשפטים שלה, והיא מתחילה להתרגז על הסובבים אותה.
מה עשו, אמא אבא, שמגיע להם להזדקן בבחת אחת? הם הזדקנו... ההורים שלנו הזדקנו ואף אחד לא הכין אותנו לזה.
יום בהיר אחד הם משנים את ההתנהגות שלהם, הם הופכים רגישים יותר, הם מאמצים לעצמם הרגלים מטופשים, הם התעייפו מלטפל בזולת, ולשמש דוגמא אישית. עכשיו הגיע תורם לקבל מאיתנו טיפול ופינוקים.
הם עברו הרבה קילומטראז' בדרכם. הם יודעים הכל ומה שהם לא יודעים הם ממציאים.
הם לא מתכננים יותר לטווח ארוך. עכשיו הם מקדישים את זמנם להרפתקאות קטנות כמו, לאכול בסתר את כל מה שהרופא אסר עליהם. יש להם כתמים על העור, ולפתע הם הופכים עצובים. אבל, הם לא גמורים, מי שגמור הם הילדים שלהם, שמסרבים לקבל את מעגל החיים כפי שהוא.
קשה לקבל את העובדה ש"הגיבורים" שלנו כבר לא שולטים בעניינים. הם שבורים, ומעט מאבדים את הזיכרון. יש להם את כל הזכות לכך. אבל אנחנו, ממשיכים לדרוש מהם שיהיו בעלי אנרגיות של מכונות. אנו לא מקבלים את את החולשות שלהם, את העצב שלהם, אנחנו מתרגזים, חלקנו אף צועקים עליהם אם הם לא מצליחים להשתמש בסוללרי שלהם, או במכשירים אלקטרוניים אחרים. אפילו אין לנו את הסבלנות להקשיב בפעם המיליון לסיפור שהם מספרים כאילו זה עתה חוו אותו.
במקום לקבל בסבלנות את העובדה שהם מאמצים לעצמם קצב חיים רגוע יותר עם חלוף השנים. אנחנו כועסים על שהם הפרו את האמון שלנו בהם, האמון שהם יהיו בלתי שבירים כדרכם של גבורי על.
אנחנו מנהלים איתם ויכוחים מיותרים ואנחנו כועסים ללא הרף, רק כדי שהכל יחזור כמו פעם. חוסר הסבלנות שלנו הוא השתקפות והפחדים שלנו. פחד לאבד אותם, לאבד את עצמנו, והפחד שלנו שגם אנחנו נפסיק להיות שפויים, צלולים ועליזים.
בכעס שלנו אנו רק גורמים לצער נוסף לאותם אלה שתמיד רצו להעניק לנו רק אושר.
למה אנחנו לא מצליחים להיות להם מעט למה שהם היו לנו? כמה פעמים אותם "גיבורים" נתנו לנו תרופות, מדדו לנו את החום ונשארו איתנו כל הלילה!
אנחנו כועסים כשהם שוכחים לקחת את התרופות שלהם, וכשאנחנו רבים איתם, אנחנו משאירים אותם בוכים, בדיוק כמו שבכינו בילדותינו.
הזקן מלמד אותנו לקחת את הטוב מכל תקופה בחיינו, אבל קשה לנו לקבל את התקופות של האחרים. במיוחד כשהאחר היה לנו עמוד טווח, שתמיד יכולנו לחזור אליהם וידענו שתמיד הם יקבלו אותנו בזרועות פתוחות. עכשיו הם נותנים לנו איתותים לכך שיום אחד הם ילכו לדרכם בלעדינו.
בואו נעשה את היום את מה שהכי טוב עבורם, המקסימום שאנחנו יכולים, כדי שמחר כשהם לא יהיו איתנו יותר.. נוכל להזכר בהם בחיבה, נוכל להזכר בחיוכים שלהם ולא בדמעות העצב שלהם שהם מחו מעיניהם בגללנו.
לסיום, גיבורינו של אתמול יהיו "הגיבורים" שלנו לעד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
