שפיץ התעורר, פוקח למחצה את עיניו השחורות. רוח שרקה סביבו והיה קר מאד. מתחתיו השתרע מרבד של עננים צחורים. הוא ידע היטב היכן הוא, הזיכרונות חזרו אליו בבת אחת. השיטפון, סמבוזה. הוא זכר איך ירד מגב הדרקון, לא מאמין שאפשר לדרוך על ענן. אבל הוא דרך עליו ולא נפל. לא כמו אדמה, אבל גם לא אויר. משהו אחר. ענן.
משפחת הדרקונים העייפה אחרי הצלת הכפר ושיקומו, חזרה לפסגות ההר הגבוה, שם שכנה. שפיץ נרדם כמעט מיד בין הנקיקים. כעת הקור צרב את פניו, אבל שפיץ לא נרעד. משהו בפנים חימם אותו, מילא את חזהו וגבו ואפילו – כך הרגיש – קרן מעיניו.
מה עכשיו, הוא חשב.
הוא שמע אוושות של כנפיים גדולות סביבו והרים ראש. סביב הפסגה כבר ריחפו דרקונים. בנקיק לידו נח קן ענק. הקן הורכב מכל דבר שאפשר לחשוב עליו, מלבד קש. חתיכות בדים, פיסות עצים, אולי אפילו עצמות. במרכז הקן נחו שתי ביצים. האחת גדולה, מנומרת ומחוספסת. השנייה חלקה ולבנה. שפיץ התחיל לקום לכיוון הקן. בשנייה הבאה כבר רשפו מולו עיני דרקונית, סגולות וכתומות. הוא עצר כי היה לו ברור שזו איננה בקשה אלא הוראה. איך הוא ידע שזו דרקונית? אולי כי יופייה היה עוצר נשימה, ראשה עגלגל שלא כמו ראשו הרבוע של סמבוזה, וכנפיה האדירות התקפלו בעדינות. אבל הסיבה העיקרית הייתה שהיא דיברה אליו. בראשו הוא שמע את קולה, רך ומצווה.
שפיץ יקר. ילד אמיץ. לקן הזה אף אחד לא מתקרב. עד מחר.
מה יקרה מחר, הוא שמע את עצמו שואל.
מחר יקרה הדבר הנפלא ביותר בעולם. שני דרקונים חדשים יצאו מהביצים. דרקון ודרקונית. אלה הילדים שלי ושל סמבוזה.
מי את. מה יהיה אתי. שאל שפיץ שתי שאלות ביחד.
הדרקונית חייכה בתוך ראשו ועיניה שינו צבען מסגול לאדום בהיר.
אני ווינטאלו. ואתה. מה יהיה אתך? מה אתה רוצה שיהיה אתך? אתה רוצה לחזור לכפר?
אילו היו הדרקונים מדברים בפה כבני האדם, אולי יכול היה שפיץ לומר כן בעוד הלא מהדהד בראשו. אבל כידוע דרקונים מדברים במחשבה. אי אפשר היה לסגת. הוא נשאר.
הדרקונון הקטן החל לצאת מהביצה. התפרע, זרק רגליים לכל הצדדים, מתח את הצוואר שלו המכוסה קשקשים רכים ומיד ניסה לצאת מהקן, שיירי הקליפה עוד דבוקים לשריונו. אחר כך ראה שפיץ את הדרקונית הקטנה בוקעת גם היא. היא יצאה בתנועה אחת מקליפה שלה. מתחה את ראשה אל השמש והסתכלה סביב במבט ארוך ומרוכז. הנה באו לעולם וואלו וציקי. ילדים אמיתיים של סמבוזה.
שפיץ כבר התחיל לחשוב על סמבוזה כעל אבא, אבל לא העז לבטא את המחשבה בראשו שמא אחד מהדרקונים הבוגרים יגלה אותה באחת משיחות המחשבה.
חודש מאוחר יותר, וואלו כבר היה בגובה של שפיץ, פרוע ושובב. כוחני כמו אביו אבל רגיש ממנו ומצחיק. ציקי הייתה קצת יותר גבוהה, ופסי צבעים התנוצצו משיריונה כאשר המריאה ועפה סביב לפסגה כבר כשמלאו לה חודשיים. עיניה עמוקות ומבטה תמיד פונה למעלה.
וואלו ושפיץ טסו יחד את טיסתם הראשונה. רק ברגע זה, שלושה חודשים אחרי הגעתו לפסגות ואחרי לידתו של וואלו, הבין שפיץ שהדבר ייתכן. ילד מכפר יכול להפוך לדרקון. אפילו כשכמעט נשרף בחום המרוכז שקרן אליו מהדרקונים בטקס הקבלה, וגם כשהחום שלהם נשא אותו מעלה, אפילו כשהכנפיים הרכות הופיעו בצידי גופו בכל פעם שסמבוזה עמד והביט בו בנקיק ההתבודדות, אפילו כשקרע פיסות בשר מדמם בפעם הראשונה ואכל אותן – אף אחד מאלה לא הפך אותו לדרקון של ממש. אבל להניח לעצמך לצנוח מזיז שעל התהום, לעוף סביב הפסגה, להרגיש את הרוח ממלאת את הכנפיים ומייצבת אותן, השמש מחממת את ראשך הזהוב המקושקש. כעת ידע שפיץ שהוא דרקון. ילד ובכל זאת גם דרקון.
בבקר ערפילי יצאו וואלו ושפיץ למעופם הראשון אל מעבר לאופק. סמבוזה לא הראה כל סימן של דאגה. הוא רק אמר, חזרה לפסגה לפני השקיעה. זה הספיק לוואלו כדי לטעון כל הדרך שסמבוזה מאד דואג להם. ווינטאלו לעומתו ציידה אותם במלאי כבד של מידע חשוב. דווקא לגביה טען וואלו שהיא בוטחת בהם באופן מלא. שפיץ צחק בראשו. וואלו הצחיק אותו. נראה שוואלו, הצעיר ממנו, מבין דרקונים יותר טוב ממנו.
מעבר לענן האחרון השתנו לפתע השמיים. האויר הפך אפור ורחש לא ברור עבר מקצה העולם עד קצהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
