סמבוזה לא הראה כל סימני עצבנות. לפחות לא כלפי חוץ. הוא המשיך לרחף מעל הפסגות ולעוט מגובה עצום על חיות קטנות וגדולות שלא ידעו ולא יידעו עוד לעולם מה נחת עליהן. הוא עט מגובה של קילומטר על משהו שהתגלה לבסוף כעץ חרוך. הוא נוכח בכך רק כשלועו כבר היה פתוח לגריסה ועצר נבוך. רק אז הבין, עמוק מתחת לקשקשים, שמשהו באמת לא בסדר. שלושה ימים והילדים עוד לא חזרו. סמבוזה פלט להבה סגולה וריסק ארנב ברגלו.
במקום לאכול אותו, הסתובב ונופף בכנפיים ענקיות מעל שורת שיחי הרדוף ששכנו לתומם על שפת הפלג. הוא רשף ותוך רגע נחרכו והתפוררו השיחים. ברגע הבא היה כבר סמבוזה במרומים, טס בעוצמה לכיוון השמש השוקעת.
מעבר לענן אחרון השמש נעלמה, אך החושך המוחלט לא עצר את סמבוזה. הוא החליט לרדת מתחת לגובה העננים ולפנות ללא סיבה מיוחדת למערב. שעה מאוחר יותר עוד לא חש סמבוזה שמץ של עייפות או מתח שרירים. טוב שאני מה שאני, הוא חשב. אבל המחשבה הזאת, הנעימה בדרך כלל, הצטמקה ועפה החוצה, מפנה מקום לנביטה רכה של עשב הדאגה. סמבוזה פתח את כל חושיו: חוש הריח, השמיעה, וגם חוש התהודה שהרקמה הרגישה שלו נמצאת בירכתי הצוואר. הוא הריח מייד את ריח הים וזה הפך במהירות לריח עמוק יותר, ריח האוקיאנוס הגדול.
עם שחר, ראה סמבוזה מתחתיו כתם חום לא ברור והחל לרדת. תוך כדי הסיבובים כלפי מטה, מרשה לעצמו לנוח מעט. המים הכבדים עלו וירדו ועליהם צפה ערימה חומה ולא מעוררת תיאבון. סמבוזה ידע מה זה והמתין. היה זה חָ'מדו. או אולי חכם-דו. הכתובת הנכונה ביותר. היצור החכם ביותר בעולם.
אחרי עשרים דקות של נדנודים סתמיים על הגלים, פנתה עין אחת לכיוונו, אך עדיין לא יצא קול מהמקור הארוך. יש לי שאלה אליך, ניסה הדרקון ללא הועיל. אחרי עשר דקות החל להתעצבן ועשן דק חלחל החוצה מנחיריו. הוא הרגיש שהטפרים שלו מתחילים להישלף, ואז בדיוק העיפה אותו אחורה צווחה: דרקון רע, דרקון מורא, אוי. אני פוחד נורא. הצווחה התחלפה בצחוק חורקני. סמבוזה פלט מי ים והביט פעור פה בראש נוסף שקפץ החוצה, מכוער אפילו יותר מהראשון.
רק בשלב זה צמצם הראש הראשון את עיניו והחל לדבר. סמבוזה חשד שהסיבה היחידה לכך היה הרצון להרגיז את הראש הצווחן. הראש הראשון מלמל משהו על הר גבוה בראשו בשמיים, על טיפוס בתוכו ועל מפלצות. הוא דיבר ודיבר. סמבוזה לא הבין הכל אבל די היה בכך כדי להמשיך בדרך עליה הורה המקור המכוער.
כאשר פנה לדרכו והחל לפרוש כנפיים בניסיון להתנתק מפני המים, קפץ הראש השני וצווח שוב: רוח הפסגה, היזהר מרוח הפסגה. סמבוזה עצר והפנה מבט שואל, אך הראש הראשון רק נד בעצב ואמר: אל תתייחס אליו. אני לא יכול להגיד לך שום דבר על רוח הפסגה. כל רוח שתנשב בפסגה תהיה שלך בלבד.
טוב, הפטיר סמבוזה לעצמו, עוד קשקושים רוחניים מהסוג שווינטאלו כל כך אוהבת.
המחשבה עליה כיווצה את ליבו, אבל הוא החליט שמדובר בהתקף רעב קל והמריא מעל העננים.
למרגלות ההר שעל האי השני אחרי קצה-שמיים, בדיוק במקום עליו הצביע ח'מדו, הוא נחת. לא היה לו כל קושי לאתר את הכניסה להר, פשוט משום שמעל המערה שניצבה מולו היה כתוב בפירוש 'כניסה' ועל המשקוף נחרת איחול הצלחה שנראה קצת ציני יחסית לתהום החשוכה שנפערה מתחתיו.
ריח אבק, סלעים לחים וריח קל של משהו שסמבוזה מעולם לא פגש, לפחות לא מאז שהיה גוזל. אנחנו יודעים שהיה זה ריח קלוש של פחד, אבל סמבוזה לא היה מסוגל אפילו להכיר בקיומו האפשרי של רגש כזה.
הוא טיפס ועלה במנהרות החשוכות. כנפיו התחככו בקירות. האבק דיגדג בנחיריו אבל הוא הצליח לא לנשוף להבה. אין לדעת מה ניצב מלפניו. אולי הילדים ממש פה מעבר לפינה.
המנהרות התפצלו והתפצלו. מדי פעם פגש פנים מול פנים בתולעות מפלצתיות לבנות. סמבוזה פשוט המשיך דרכן, עוצר את תחושת הגועל, בדיוק כפי שהורה לו ח'מדו.
לפתע הרגיש סמבוזה משהו משמאלו. הוא כמעט ורשף לתוך הקיר כשזיהה את הראש שלו עצמו מביט בו. הראש חייך אליו והדרקון המקורי המשיך לבהות בעיניו שלו מביטות בו מהקיר. ברגע האחרון, כשכבר הרגיש שהוא נשאב לתוך הקיר, הסב סמבוזה את מבטו, ובדיוק כפי שחזה ח'מדו, הפנים נעלמו ברחש קל.
בינתיים קלי קלותה, הזכיר לעצמו ביטוי מימי ילדותו. למה הוא ניזקק בדיוק עכשיו לחיזוקים כאלה, סמבוזה לא שאל את עצמו, אבל משהו בכל זאת התגנב לליבו מתחת לקשקשים.
המנהרות הפכו צרות יותר ויותר וכנפיו החלו לצרוב כתוצאה מהחיכוך השורט עם הקירות.
לבסוף ראה קרן אור צרה והתקדם לעברה. הוא נדחק ונדחק ובבת אחת מצא את עצמו עומד על גג העולם.
השמש חיממה קלות את ראשו ורוח קלה נשבה. מכל עבר ריחפו עננים ולמטה ימים ויבשות השתרעו. גג העולם היה המקום היפה ביותר בו סמבוזה היה מעודו.
חזהו התרחב והרוח המתוקה נשבה לתוך נחיריו. אושר פשוט ורך מילא אותו והוא לא צעד ולא רצה לצעוד אפילו צעד אחד קטן. החיים פשוט נעצרו והזמן נח עליו כשמיכת פוך רכה.
סמבוזה לא זכר דבר ולא רצה לזכור דבר. הוא לא חשב ולא הרהר. פשוט ניצב שם כאחת מאבני ההר בפסגה.
השמש הלכה וירדה, אך לסמבוזה לא היתה כל תחושה של זמן חולף. הוא לא חש שום כאב בשרירים מהעמידה הממושכת. ובעצם לא הייתה זו עמידה, אלא פשוט עצירה. בכל זאת, התארכו הצללים, בעוד עיניו נישאות קדימה בתנוחה בה עצר כשיצא מהמנהרה ושאף את רוח הפסגה לתוכו.
צללים הגיעו מהסלעים הקרובים אליו ונגעו בטפרים שבכפות רגליו. הם נכרכו סביב שוקיו ולרגע היה נדמה לסמבוזה שקרירות עולה מהן. הקרירות התחלפה והייתה לקור שהחל לחדור לעצמותיו מלמטה למעלה. עכשיו כבר הבין סמבוזה שגורלו נחרץ.
השמש תרד, רוח הפסגה תפסיק לנשוב וסמבוזה ישאר כאן לעד כאחד הסלעים שסביבו.
הפחד הציף אותו אך לא הייתה כל תועלת שכן לא היה יכול לזוז. אבל עם הפחד בא הזיכרון, הילדים. הזיכרון הזה הפיח כוח בשריריו וסמבוזה ניסה בכל יכולתו להתנגד. הצללים הגיעו עד מתניו, אבל הוא הצליח לפתוח את פיו. חייו לא חלפו נגד עיניו. רק הילדים היו שם, ושאגת הייאוש שלו קרעה את האוויר שהלך והחשיך.
סמבוזה הסיט ראשו. הוא שמע סופה מתקרבת, אבל הוא ראה אור מסנוור בצורת סוס ורוכבו ומשהו שנראה כמו חרב אור ארוכה בוקעת מעליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
