שפיץ לא ידע איך וואלו עשה זאת. וואלו לא יכול היה להסביר דבר. חרב העץ יצאה בחטף מהשק ועפה הישר למרכזו של דרקון הצל. הצל הפך למערבולת הפוכה והילדים-דרקונים הונפו החוצה ולמעלה. הם חלפו דרך הבזקי צבעים מכל גווני הקשת (שפיץ ספר שבעה רקיעים) עד שנחתו על ארץ רכה וסגולה והביטו סביבם בפה פעור.
סביב היו פזורים חפצים שונים, עשויים עץ וחומר מוזר שנראה רך אך היה די קשה וקצת דביק למגע. חלק מהחפצים נעו מעצמם, ללא כל מטרה. אבל הדבר המפתיע ביותר היה דרקון שניבט אליהם הישר מתוך קופסא קטנה.
וואלו לא הצליח להסיר מהדרקון הזה את העיניים. זה לא היה ציור. הדרקון נראה אמיתי אבל קטן מאד והוא זז ודיבר. דברים קרו בתוך הקופסא כאילו התרחשו במציאות מוקטנת.
לשפיץ היו המון שאלות. הוא רצה לשאול את וואלו כיצד הצליח להניף את חרב העץ. מי היה דרקון הצל. כיצד אפשר להרוג מפלצת ענקית עם חרב צעצוע. ובכלל, מה יש שם בשק החפצים שווינטאלו ארזה לו ומדוע לעזאזל אף אחד לא סיפר לו דבר. שאלות רבות אך אף אחת לא נאמרה. וואלו היה מוקסם ושפיץ מצא את עצמו כמו נמשך בחבלים אל הקופסא. הם ישבו שניהם קרוב לקופסא ובהו בעלילות דרקון קטן ואמיץ שדיבר בשפה לא מוכרת והיה עשוי – כך היה נדמה – מחומר רך וספוגי.
שפיץ ווואלו לא טרחו לנסות ולהבין מה מקור החפצים שסביבם ומהיכן הגיעה אותה קופסא. הארץ הסגולה בה מצאו את עצמם פעלה עליהם בדיוק כפי שפעלה על מיליוני ילדים לפניהם. כי אחרי הכל, שפיץ ווואלו היו פשוט ילדים.
זו הייתה ארץ דמיון. אחת מארצות הדמיון שמשתרעות מעל שבעת הרקיעים. בארץ זה נאספו אחד לאחד הדברים שילדים אהבו יותר מכל אבל עם התבגרותם נעזבו או נשכחו או נעלמו. כאן הם מצאו את מקומם ונחו לתמיד. סוס עץ עשוי ענף (את החפץ הזה שפיץ זיהה מיד) נח ליד מתקן מחשב מתוחכם. ארנב מהלך ממורטט ליד קופסת טלוויזיה ובה סרט דרקונים שילד אחד בעבר כנראה מצא בו את כל מה שהיה חסר לו בחיים.
כך מצא אותם סמבוזה, אחרי שחלף דרך שבעה רקיעים ללא נשימה, קצות כנפיו מכוסים כפור. אביר האור זרק אותו על האדמה הסגולה ונעלם ללא כל הסבר וסמבוזה הרגיש כמו ערימת אשפה מיותרת בפינת החצר- הרגשה חדשה עבורו. הילדים בהו בקופסא שחורה בה זזו דרקונים ודיברו. הם צחקו, השתאו ובעיקר מאד נהנו.
הדחף הראשון של סמבוזה היה לחבק את שניהם, בניגוד גמור למנהגו. דחף זה נעצר והתפרק מול תגובת הילדים. הם ראו את סמבוזה ושמחו למראהו. אך במקום לקום ולעשות משהו, הסתפקו בחיוך קצר והחזירו את מבטם לקופסת הקסם השחורה.
ילדים, אמר סמבוזה, הגיע הזמן לחזור.
רק רגע, ענו הילדים, עוד רגע.
סמבוזה התקרב בעודו ממשיך לדבר על הצורך למצוא דרך – דבר שלא היה לו מושג איך יעשו – ולבסוף עמד בינם לבין המסך. אז פתחו הילדים בזעקת שבר, ממש כמו ילדים רבים לפניהם בעולם ממנו הגיע חפץ הדמיון הזה. עוד רגע של מחאה, ועיני הילדים סופסוף התרכזו בסמבוזה. משהו לגבי מצבם הנוכחי הובן גם אצלם והדבר הבא היה הדבר הפשוט ביותר בעולם, העולם הזה הדימיוני, וכל העולמות שתחתיו. שני הילדים נצמדו לסמבוזה משני צדדיו והוא – מבלי לחשוב – פרש עליהם כנפיים גדולות והרגיש תחתיהן את החום של שני הילדים.
אחר כך, הייתה שיחה קצרה בה עדכנו כולם זה בזה, אם כי סמבוזה לא ממש תיאר את המסע שהוא עבר. הוא תיאר כמה עובדות אבל לא יכול היה להסביר לילדים את התחושות החדשות המשונות שעדיין לא ידע מה לעשות איתן.
הילדים היו עייפים מאד. הם עלו על גבו של סמבוזה ושם התמקמו בתלמים המשוריינים ונרדמו בתחושה של ביטחון מוחלט בעוד סמבוזה מתרומם ועולה.
מייד הבין סמבוזה שאין לו מה לחפש למעלה וגם לא לצדדים. דרכם הייתה ברורה והיא הובילה מטה, אבל למטה מתחת לקצה האדמה השתרעה שכבת עננים לבנים שנראתה בלתי חדירה.
סמבוזה ידע שעוד רגע של מחשבה ימשוך את חוט הפחד ויקשור אותו לבלי נוע. באותו רגע הוא נתן לעצמו לצנוח והוא נפל כמו סלע כבד לתוך שכבת העננים, בקושי נושם, ומחשבתו היחידה: כמה טוב שהילדים ישנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
