תור - האל הסקנדינבי

יער מאה העצים

סיפרו: אבא וילד  

לפני שנים רבות היה יער ובו מאה עצים. באותה תקופה היו דברים רבים השונים מימינו. 

ביער מאה העצים היו בעיקר עצים שצבע עליהם היה חום, אפור ושחור. אבל היו גם חמישה עצים שונים. צבעי עליהם היו כחול, צהוב, ירוק, כתום ואדום.

העצים החומים קינאו באחיהם הצבעוניים. הם לא היו רעים, הם פשוט קנאו. אחר כך, הקנאה התחלפה בכעס.

יער מאה העצים צמח ליד נחל קטן. העצים החומים החלו להקיף את הנחל מכל עבריו (כן, באותו זמן עצים יכלו לנוע) והותירו את חמשת העצים הצבעוניים לבדם. האזור בו נותרו חמשת העצים נודע בכינוי 'פינת העצים הבודדים'.

העצים הבודדים לא ידעו מה לעשות. אספקת המים הלכה והתדלדלה. רק פלג קטנטן העביר אליהם מים. היה עצוב להישאר לבד, חמישה עצים מול יער גדול. ביער היו להם חברים, בני משפחה, והם התגעגעו אליהם. גם בין העצים שביער מאה העצים היו עצים שהתגעגעו לעצים הבודדים.

הזמן עבר – אצל עצים הזמן עובר לאט והוא נמדד בחודשים ולא בדקות – והקנאה והכעס חזרו לשכון ביער מאה העצים. העצים ביער לא השיגו את מבוקשם. מה שבאמת רצו היה להיות צבעוניים כמו העצים בפינת העצים הבודדים.

העצים הבודדים היו עצובים ומסכנים. צבעם דהה מעט, אבל נותר כשהיה: כחול, צהוב, ירוק, כתום ואדום.

אז החליטו העצים ביער מאה העצים לבקש עזרה מהקוסם הגדול. היה זה הקוסם הגדול בעולם שסבב והלך ורחבי תבל. יש שקראו מרלין ויש שקראו לו הקוסם מארץ עוץ.

יום אחד הגיע הקוסם הגדול ליער מאה העצים. היה זה אחר צהריים חמים בתחילת הסתיו. הוא ישב בצל העצים ורכן כדי ללגום ממי הנחל. הקוסם הגדול זיהה מייד את מה שקרה, אבל לא רצה להגיד מילה.

כשביקשו ממנו העצים להזיק לעצים מפינת העצים הבודדים, הוא פשוט עמד ושתק. אבל כאשר ביקשו ממנו העצים ביער מאה העצים לשנות את צבעם, הוא חייך ונד בראשו. מתחת לזקנו הלבן נחבא חיוך והעצים התקשו להחליט איזה מין חיוך היה זה - עצים לא ממש מבינים בחיוכים של בני אדם.

הקוסם הגדול אמר לעצים שהוא יכול לעשות הרבה דברים, אבל הוא לא יכול לשנות באמת את סדרי העולם כפי שברא אותו הבורא. העצים הניעו ענפיהם בהתרגשות ושמעו רק את החלק הראשון של המשפט. אז אמר הקוסם משהו, הניע את ידו והסתלק עם אותו חיוך מסתורי.

דבר לא קרה, לפחות לא במונחי הזמן של בני האדם. אבל כשהגיע האביב, החלו העצים ביער מאה העצים לצמח עלים כחולים, צהובים, ירוקים, כתומים ואפילו אדומים. העצים לא צחקו כי עצים לא יכולים לצחוק, אבל מרוב שמחה נעו הצמרות הצבעוניות והעצים יצאו במחול מיוחד לעצים, מחול איטי במיוחד.

אותו אביב היה שונה מאביבים אחרים. נדמה היה שציוץ הציפורים באותו אביב רעשני במיוחד, והרוח הרכה הניעה בעדינות את ענפי העצים הצבעוניים של יער מאה העצים.

אז הגיע הסתיו והשלכת. אחריו בא החורף. היו עצים ביער מאה העצים שלא יכלו להתאפק וניסו בכח להצמיח ניצנים ולהפריח אותם. אבל כשבא האביב והעלים הנצו, חלפה אנחת אכזבה בין הצמרות השפופות. העצים ביער מאה העצים חזרו לצמח עלים רגילים, עלים חומים, שחורים. אף לא עלה צבעוני אחד.

עכשיו חזר הכעס והתגבר ואיתו באה אחותו המפחידה, השנאה. היו עצים ביער מאה העצים שרצו להתקיף את העצים הצבעוניים. נדמה היה להם שחמשת העצים הבודדים לועגים להם בצבעיהם. נדמה היה להם שצבעיהם של חמשת העצים אפילו חזקים וברורים יותר. נדמה היה להם שהעצים הבודדים עושים את זה בכוונה. כך הן הכעס, השנאה והקנאה. הן אינן עיוורות. נהפוך הוא. הן גורמות למבט להפוך לברור וחודר יותר, אבל המבט יכול לראות דברים שאינם אמת. 

פתאום חזר הקוסם הגדול והעצים ביער מאה העצים צרו עליו, הקיפו אותו מכל עבר וכמעט חנקו אותו בענפיהם. הם רצו להזיק לעצים הבודדים, עכשיו ומייד. הקוסם הביט בהם בשתיקה. הוא הבין שאין ברירה וחייבים לעשות מעשה.

הקוסם הוציא בקבוק קטן עשוי עץ. הוא שפך את תכולתו לפלג הדק שזרם מהנחל לכיוון פינת העצים הבודדים ונעלם מייד בלי להביט לאחור.

בתוך חודש החלו עליהם של העצים הצבעוניים לנשור. הם הבינו שמשהו רע קורה ולא ידעו מה לעשות. האמת היא שהעץ האדום אפילו הרגיש הקלה, סופסוף אולי יוכל להתקבל חזרה ליער, גם אם לא יהיו לא עלים. אבל העץ האדום לא העז לומר זאת והעץ הכחול הוביל את ההתקפה.

הוא ביקש מציפור קטנה להזמין לפינה שלהם את חוטב העצים. כאן צריך להזכיר שעצים ממש לא אוהבים חוטבי עצים.

באותה תקופה, היה מסוכן לחוטב עצים להיכנס ליער. עצים היו יכולים להקיף אותו מכל כיוון ולחסום את דרכו במחסום גבוה. חוטב כזה היה נותר שם לבדו ואיש לא היה שומע את זעקותיו ההולכות ונחלשות. לכן חוטבים היו ניגשים לעצים בודדים בשולי יערות, וכורתים אותם מהר ככל האפשר לפני שיצליחו לנוע הם או חבריהם (עצים נעים לאט לעומתנו, בני האדם).

זה קצת משונה אבל החוטב הזה היה ידיד של העצים הבודדים. העצים הבודדים עשו להם חברים כמו ציפורים, חיות ואנשים, אפילו חוטב עצים. לפחות החוטב הזה לא היה כורת עצים שלמים וחיים אלא מחפש גזעים שנפלו וענפים שנותרו על האדמה אחרי הסערה.

בבקר קיץ שמשי הגיע החוטב לפינת העצים הבודדים וכששמע את בקשתם, אפילו העצים הבינו שהוא נמלא פחד. העצים הבודדים, במיוחד העץ הכחול, רצו שהחוטב יתקרב עם הגרזן שלו ליער העצים הבודדים ויכרות משם עץ. כך, הם חשבו, יבינו העצים ביער מאה העצים, שהם חייבים להפסיק את המלחמה הזאת.

החוטב התקרב במהירות ליער מאה העצים. לפתע הבין העץ האדום שהחוטב מתקרב לעץ קטן, שעמד בשולי יער מאה העצים, עץ צעיר שגזעו היה יותר אדום מחום.

החוטב הניף את גרזינו ורעד עבר בכל היער ובפינת העצים הבודדים. כולם התבוננו בנעשה, אבל אף אחד לא הספיק לעשות כלום.

דממה עמוקה נפלה על יער מאה העצים ועל פינת העצים הבודדים ונדמה היה שהכל נעצר. הגרזן של החוטב קפא ממש לפני שנגע בענף של העץ הקטן.

אחר כך, יצאה נהמה מכל עברי היער והפינה. כולם אמרו רק מילה אחת: לא.

החוטב פתח את פיו והתחיל לדבר ואז הבינו העצים כולם שזה איננו חוטב. זהו הקוסם הגדול, מרלין או אולי הקוסם מארץ עוץ.

עצים טיפשים, הוא אמר וסובב את ראשו לכל הכיוונים כדי שכולם יבינו שהוא מתכוון לכולם.

רציתם לשנות את סדרי העולם. רציתם להזיק לחבריכם. היום אני בא אליכם לא בשמי אלא בשם הבורא. מעתה והלאה, לא תוכלו לנוע. רק שורשיכם יצמחו לתוך האדמה וינסו לאט לאט לחפש נתיב חדש. אבל אתם עצמכם תישארו תקועים באותו מקום מיום פריחתכם ועד יום מותכם.

עכשיו פנה החוטב ליער מאה העצים ואמר, הבורא מבין שרציתם להיות צבעוניים. הוא מבין שלא הספיק לכם הצבע החום והשחור ורציתם צבעים חדשים. על כן, החליט הבורא להצמיח מינים חדשים. לא עצים גדולים אלא פרחים קטנים שבאים וחולפים כל שנה. הם ימלאו את האדמה ביניכם וסביבכם ויביאו איתם צבעים מכל גווני הקשת.

ומאז ועד היום, עצים אינם זזים ואנשים חוטבים עצים ללא חשש. אבל בין העצים וסביבם פורחים פרחים בכל הצבעים, כחול, צהוב, ירוק, כתום ואדום וצבעים רבים אחרים.