תור - האל הסקנדינבי

תשובה לאחד, איסמו בינשטוק

http://www.2all.co.il/web/Sites/TheIranianBomb/PAGE2.asp

הכל החל בבקר אחד, ערפילי וחם, כמו כל הבקרים באיזור הקריבי. נבחרת ספרד ירדה מהספינה, אחד עשר המופלאים. כל שחקני הספסל, המאמן, המנהל. קורטז, הקפטן המהולל, חש פלגי זיעה יורדים במורד גבו ומרטיבים את החולצה מס' 10. קורטז היה לחוץ. איפה המעריצות. איפה העיתונאים. שחקני הנבחרת היו מוכנים למשחקים קלילים בהם יביסו את הנבחרות שיפגשו בעולם החדש, אבל דבר לא הכין אותם לאכזבה הגדולה. אין מגרש. אין כדור. אין נבחרת. אין פה כדורגל. באי שכוח האל הזה, העשב היה ירוק וגבוה אבל אף אחד לא טרח לקצץ אותו לגובה הנדרש. נבחרת ספרד היתה קבוצה עם רוח לחימה, עם כבוד, והכי חשוב, עם מודעות עמוקה לכללי המשחק ההוגן. שוער הוא שוער. שחקן שדה משחק רק בשדה. אבל הפראים האלה לא הצליחו להפנים את הכלל לפיו בשדה לא נוגעים בידיים בכדור. רק לשוער מותר לגעת בידיים. לא הייתה ברירה. נבחרת האי הייתה צריכה להיות מורכבת מעשרה שחקנים חסרי ידיים. רק כך – חשב קורטז, והמאמן הסכים עימו – יבינו הפראים את הכלל הבסיסי הזה. אין כאן מכונה לקיצוץ דשא, אז מאות פראים הוכרחו לכרסם אותו בשיניהם. אבל הם למדו. הם למדו כי הם בני אדם וזו – אנו מבינים היום – פסגת הרוח האנושית, לאמור, כל אדם, אפילו פרא, יכול ללמוד מהם כללי משחק ולהפנים אותם.

עשרים השנים הראשונות היו רצופות קשיים וסבל עבור הספרדים. הפראים לא רק לא הבינו מהו משחק הוגן, הם אפילו לא קלטו את האווירה שצריכה ללוות כל משחק כדורגל. התשואות. נערות הליווי במלון. אז היינו צריכים לאנוס כמה אינדיאניות אחרי כל משחק, הודה קורטז בריאיון לשבועון, מעשה נטול שיק, אבל העיקר היה חינוכי. הפעולה החשובה ביותר של קורטז, פעולה חינוכית ממדרגה ראשונה ששימעה לא נמוג מאות שנים אחר כך ושימשה בני תרבות אחרים בבואם ללמד פראים אחרים את יסודות המשחק ההוגן, הייתה החלפת כדור העור העגול בראשו של קפטן הקבוצה היריבה, מונטזומה. זה התעקש לנסות ולשחק נגד הספרדים במשחק אחר, בלתי מובן לחלוטין. כמובן שאחרי כל משחק היה צריך להחליף כדור. ראו, הסביר קורטז המנג'ר עשרים שנה אחרי, בסופו של דבר זכינו. הפראים אמנם התמעטו אבל כושר המשחק שלהם עלה פלאים, גם אם תפיסתם את כללי המשחק ההוגן לא התעלתה אף פעם לדרגה האירופית. חמש מאות שנה מאוחר יותר, הבקיע אחד מצאצאי מעשה האהבים הנאור של הספרדים באינדיאניות, אדם בעל כושר משחק פנומנלי, אבל, יש להודות, חוסר של ממש בתפיסת ההוגנות, הבקיע, אמרנו, שער באמצעות ידו.

הדוגמא המזהירה של הספרדים שימשה גם את האנגלים בצפון היבשת. גם שם היו נחוצות כמה פעולות דראסטיות כדי לגרום לפראים להפנים את כללי הספורט ההוגן. כך היא הקידמה.

חמש מאות שנה מאוחר יותר, ניסו האמריקאים ללא הצלחה ליצור מגרש פוטבול ראוי לשמו בארץ מלאה בילידים מלוכסנים חסרי כל מודעות למשחק הוגן. רק הפצצה האטומית הצליחה לשטח מגרש גדול מספיק כדי לבנות עליו את יסודות הרציונליות בזכותם הצליחו היפנים בשנים הבאות לשחק כמו שצריך את המשחקים האירופים.

ויש להודות. לא תמיד זה מצליח. בדרום מזרח אסיה השתמשו האמריקאים בפצצות תבערה ושרפו ג'ונגלים שלמים על האנשים שגרו בהם ובכל זאת דבר לא צמח שם, אם נמשיך את המטאפורה.

גם כאן, בארץ הקודש, התנהל עימות דומה.

הנבחרת היהודית שהגיעה ישר מאירופה, הקימה קבוצות נפלאות, למשל הפלמ"ח, שזכתה גם לכינוי "בחורינו המצויינים". אבוי, הצד שכנגד לא היה מסוגל להפנים את כללי המשחק הראויים, או כפי שכתב זאת הפילוסוף הגרמני המהולל, "החוק המוסרי האובייקטיבי".

כיום אנו יכולים לסכם את הכל בטבלה שתסביר לכל ילד, פרא או נאור, את ההבדל בין משחק הוגן ואנושי למשחק חייתי פראי.

השחתת גופות של אויב – מעשה מזעזע ולא אנושי.

הפצצת בתים על יושביהם, ילדים גברים ונשים – פעולה הכרחית, שכן הטייס התכוון - והעיקר הכוונה, כמו שכתב פילוסוף אחר על המוסר היהודי-נוצרי - להטיל את הפצצה מגובה אלף מטר על לוחם חמוש.    

הרג שבויים – מעשה תת אנושי.

הרג כפריים שלא ידעו שיש עוצר – פעולה חינוכית, שכן אי ידיעת החוק אינה פוטרת אף אדם.

פצצה באוטובוס – מעשה ברברי.

טיל  מונחה על רחוב מלא בעוברי אורח מכל הגילאים – פעולה כירורגית והומנית.