תור - האל הסקנדינבי

העולם עולה לפנייך

כמו שד ענק ממנורת נחושת

אפשרויות אינסוף מנפחות את שריריו

בידו הימנית שמן המר

בידו השמאלית חרב מתהפכת

הוא מושיב אותך על ברכיו

ולוחש באזנך, שלוש משאלות, יפתי,

דייקי או שראשך יוסר מעלייך

סכנה

תקווה

יאוש

אהבה

מוות

תשוקה

אם כך ואם כך,

לא עוד אהיה בית הסוהר שלך 

אומרים שגלעין קטן של אמת

מוקף בפרי השקר

טעים השקר

מתוק, רקוב,

אולי זה נכון, לא יודע

מה אמת, מה כזב,

מה לאכול ומה לזרוק לפח,

לא עוד אהיה

בית הסוהר שלך

סָמְבּוּזָה - הדרקון הנורא

סיפור עבור ועל ידי ילד בן כמעט 5 

לפני שנים רבות (נגיד אלף), במקום רחוק מאד (נגיד סין) חיו דרקונים ואנשים. היו שם עוד חיות ויצורים נוספים, אבל הדרקונים והאנשים עומדים במרכז סיפורנו, ולכן עלינו לציין שבאותו זמן התקיימו שני המינים באותו כדור זה לצד זה או ליתר דיוק זה מעל זה.

בני האדם חיו אז בדיוק כמו היום. שנאו אהבו קינאו הכאיבו זה לזה ועינגו זה את זה. מלבד העובדה שמנועי הבעירה הפנימית עוד לא באו לעולם ואף אדם לא נגע בפלסטיק, מלבד עובדה זו (ומה כבר חשיבותה), היו בני האדם אז דומים בכל לימינו. מעליהם השתרעו שמיים כחולים אינסופיים. לעת ערב קיץ נעו עננים עם הרוח.

על העננים שעברו מעל ראשם של בני האדם שכנו דרקונים. אני בטוח שיהיה מי שיטען שמסתורין הענן והשמיים הם שהולידו את הדרקונים, שהדרקונים לא התקיימו, שהם היו המצאה, שהם היו יציר האדם. אך אני מבטיח לכם שהם התקיימו. יש לכך עדויות רבות בכתובים. עובדה מפליאה עוד יותר הייתה שדרקונים אלה לא היו מהסוג המפחיד שממלא סיפורי הרפתקאות לבני הנעורים. בדרך כלל השתרעו הדרקונים בעצלות מלבבת על עננים ורודים מהסוג שמשוטט בשמיים שעה ששמש הקיץ מתרככת ושוקעת. העננים היו נתלים מעל ראשי בני האדם או חולפים מעליהם ועל גבי העננים חיו משפחות משפחות דרקונים טובי מזג. בדרך כלל.

כאשר בני האדם היו מרימים ראש יגע אל השמיים ומפנים תפילה או תחינה חסרת קול, היו התפילות האלה עולות. בדרך היו התפילות הופכות מישות אתרית לישות מוצקה יותר, בדיוק כמו שרחשי ליבם וחילופי הדברים של הדרקונים ויצורי השמיים האחרים היו יורדים לארץ בצורת גשם או שלג. לפעמים הייתה תחינה כזו של בני אדם עוברת סמוך לענן ורוד והדרקונים - הטובים בדרך כלל – היו מושיטים טפרים ארוכים ולוכדים אותה. לפעמים היו אפילו מנסים לעשות משהו. מערכת היחסים הזאת התקיימה אלפי שנים.  

באחת המשפחות של הדרקונים נולד דרקון קטן וחמוד. וכך הוא גדל, קטן וחמוד. כל כך קטן וחמוד היה וכל כך קטן וחמוד היה היחס שקיבל, שהדרקון הזה התחיל למאוס בחייו. כולם כינו אותו פִּיצִיקוּל ויש להודות שזה שם קטן וחמוד. פִּיצִיקוּל התחיל לשנוא. וברגע שהחל לשנוא, הוא התקשה מאד לעצור. הוא שנא את השמיים, את השמש הנעימה בערב, את הענן הורוד ובעיקר הוא שנא את השם שלו. יותר מכל הוא שנא להיות קטן וחמוד.

הדרקון הזה התחיל לעשות דברים רעים. בהתחלה סתם שעשועים כמו להחליף בתים של אנשים זה בזה - אלה היו אנשים שפנו בתחינה לשמיים וביקשו שינוי בביתם העגום. אחר כך הוא התחיל לעשות נזקים של ממש. הוא גדל והתחזק והפך לאחד הדרקונים הגדולים ביותר בחוג השמיים המקומי. הדרקון עליו אנו מספרים החליט להחליף את שמו משם קטן וחמוד לשם גדול ונורא. במקום פִּיצִיקוּל – השם בו קראו לו כולם כשהיה פחות מאיים, ביניהם רבים שלא זכרו מה שמו המקורי – החליט הדרקון ששמו סָמְבּוּזָה. סָמְבּוּזָה הנורא.

סָמְבּוּזָה היה באמת גדול ומפחיד, לפחות יחסית לדרקונים של זמנו. הוא היה הופך להיות נורא מכל כאשר באמצע התעלול או ההתעללות אותה עולל נדמה היה לו שמישהו מצחקק ולוחש "פִּיצִיקוּל". אולי הייתה זו רק הרוח של בין הערביים או רחש הגשם, אך סָמְבּוּזָה כבר החל להשתולל.

הכפר הקטן בו מתרחש הסיפור שלנו נקרא קְוָואר-סטוּ-לִי-סוּ-יָה. כדי להקל על עצמנו, נקרא לו פשוט 'הכפר'. לראש הכפר קראו וָואס-טוֹ-תוּ-דִי-יָה, וזאת באמת עובדה ארוכה במיוחד. שמו של הילד היה וָואנְסְט, אבל כולם קראו לו 'שְפִּיץ'. שם קטן וחמוד אבל בעצם יותר קטן מחמוד.

באותה שנה היו כנראה שלגים מרובים והאגם החל לעלות ולעלות. כמה כפריים חרדים במיוחד עלו על הגג כדי לצפות בעליית האגם. וטוב עשו אותם פחדנים כי האגם הלך ועלה והגיע לקצה הסכר. גרוע מכך, הסכר התחיל להראות סימני התפוררות בלחץ המים הרבים. בשלב זה, היו כבר כל אנשי הכפר על הגגות. אחרונים עוד הספיקו להאיץ בחיות שעלו לקומה השנייה (לא היו בניינים גבוהים יותר בכפר מלבד בית ראש הכפר) אליה לא זכו להיכנס בימים כתיקונם. הפחד הציף את ליבות אנשי הכפר והלך וגאה. כמה מהם וביניהם ילד קטן מימדים המוכר לכל בשם שפיץ הפנו ראשיהם בייאוש לשמיים.

ענן ורוד וקטן של שקיעה עבר מעליהם באותם רגעים גורליים ועליו – כך קיוו אותם בעלי תקווה – משפחה של דרקונים טובי לב. עשרות תפילות פרחו והתמצקו בדרכן אל השמיים. 

הדרקונים ירדו בדאייה שנראתה אולי איטית אך הייתה מהירה מאד ומייד התחלקו לצוותים. הגדול והנורא שבהם, סָמְבּוּזָה המפורסם, התעופף למרכז הסכר, ושם, בתוך כל המהומה, גלי שיטפון שממשיכים להכות בשולי הסכר ורעש ההתפוררות של עצים ואבנים, לחץ את גופו הענק למרכז הסכר. היטב הרגיש סָמְבּוּזָה את הרעידות מבשרות הרע של הסכר. הוא כלל לא היה בטוח שהסכר יחזיק מעמד, אבל משפחתו כולה כבר עסקה בתיקונים מהירים והוסיפה מכל הבא לטפרים על שוליו של הסכר. סָמְבּוּזָה הבין שהכל תלוי בו וחש נחשול של טוב גואה בתוכו.

אולי הכל היה נגמר כאן, אלמלא החל הרעש שסביב סָמְבּוּזָה ללחוש לחישה מבשרת רעות. סָמְבּוּזָה ניסה לא לשמוע, אבל הלחישה הלכה וגברה ככל שמאמציו הפיזיים התגברו וההברות מהן חשש החלו להתברר: פִּיצִיקוּל. לחשו הסכר, וגלי השטפון והאנשים הרועדים שעמדו קטנטנים על גגות בתי העפר רחוק רחוק מהדרקון.

למה, זעקו האנשים שעל הגגות. סָמְבּוּזָה הענק פרש כנפיים זהובות והמריא במלוא הדרו מעל הכפר. לרגע אי אפשר היה שלא להתפעל ממנו, אבל אז חזרו המבטים וחזו בלא ייאמן. כמו בסרט הוליוודי של ימינו, הסכר התפרק מאמצעו והתרסק לאיטו ואשד מים ענק ומקציף כסה את שרידיו. כל זה קרה מול עיניהם עוד לפני שהרעש המחריד הגיע לאזניהם. ועד שהרעש הגיע אליהם, כבר שטפו מים עכורים את כל הכפר. בתים עדיין לא קרסו, אך המים עלו במהירות. הדרקונים הספיקו ברגע האחרון לפרוש כנפיים וחלקם לא נראו בין ענני הקצף. וסָמְבּוּזָה? הוא נחת בתחושת הקלה חסרת הסבר על גג והביט במעשה ידיו ובמים הרבים.

לפתע בפינת העין הוא קלט את הילד הקטן שעמד ליד מעקה הגג. סָמְבּוּזָה הפנה אל הילד עיניים ירוקות-צהובות. הוא יכול היה להרגיש רעד שחלף בילד מרגליו ועד ראשו. סָמְבּוּזָה התקרב לילד בצעד גדול ואיטי. הוא ראה את הילד פותח את פיו, אך קול לא יצא ממנו. הדרקון שמע את הצרחה חסרת הקול והיא הכילה את הכל: סָמְבּוּזָה. אבל אז משהו השתנה במבטו של הילד. אתה. הוא אמר בשקט. אתה עשית את זה. אני יודע מי אתה. אתה לא סָמְבּוּזָה.

בוא, הוא אמר לבסוף לילד. דרקון וילד על גבו עפו במהירות בתוך קצף רב, כמעט בלתי נראים אלמלא ניצנצו קשקשי הדרקון בשמש השוקעת. הדרקון נחת ליד האגם ובני האדם שעמדו על הגג בעוד שעתם האחרונה תלויה מעליהם, צפו בדרקון נורא, ענק וזועם, מזיז סלעים גדולים כבית. בתוך רגעים אחדים נעלם הדרקון בתוך הבור עמוק  שגודלו היה כגודל האגם. רגע אחר כך החל האגם לזרום לתוך הבור וברגע הבא כבר היה האגם כפול בגודלו. המים שזרמו בין בתי הכפר הלכו וירדו. זה לקח זמן. שעתם של בני הכפר הלכה ונמתחה וחזרה לאורכה הקודם: אורך החיים השונה מאדם לאדם ונמתח מרגע זה ועד מותו. הרחובות היו מלאים בבוץ, בעצים ואבנים ובשברי גדרות. משפחה גדולה של דרקונים עפה מעל הבוץ ונשפה אותו החוצה מהכפר. אנשים החלו לרדת מהגגות. הגיע הזמן לעבוד. כמעט בעל כורחם חזרו הראשים מן השמיים ומהאגם הגבוה אל האבנים שלצידי הדרכים, אל הכדים המנופצים, אל ידיהם העסוקות וגופם הכואב.

מי מהם ראה דרקון וילד עפים בשקט אל השמיים?

מי מהם שמע את הדרקון ואת הילד צועקים אל הרוח. צעקה מחרישת אזניים. צעקה דוממת. צועקים את שמותיהם האמיתיים שרק עתה נולדו לתוכם.

*********************  סוף  ******************************

אפילוג

של ילד בן 5 עוד מעט

סָמְבּוּזָה-פִּיצִיקוּל לקח את שפיץ-וָואנְסְט איתו לשמיים. הילד חי איתו בשמיים משך זמן רב ולא חזר מאז לכפר.

שפיץ היה ילד-דרקון שאומץ על ידי סמבוזה. סָמְבּוּזָה הדרקון התחתן עם דרקונית בשם וִוינְטָאלוּ. נולד להם ילד דרקון בשם וָואלוּ.

וָואלוּ הפך לגיבור גדול של סיפורים רבים נוספים.