מעולם לא חשתי צורך להסתיר את העמדה שלי לגבי התאבדות. אמרתי זאת בעבר, ואומר את זה תמיד לכל ליברל מזויף עם רטוריקת שוק ואידיאולוגיית בית-ספר: מתאבדים הם פחדנים עלובי נפש, והיצור הכי אנוכי, שפל, עלוב, חלש ופתטי שקיים. תמיד יש יוצאים מן הכלל, אך זה הכלל. לקרפד הייתה אישה, רעיה עבורה היווה את אור החיים. לב שספג מספיק מכות כדי להפוך לדומם, אך מצא בו את גאולתו. היא אלמנה עכשיו. לקרפד הייתה בת. תינוקת, בת שנה או שנתיים. היא תגדל בלי אבא. אמא שלה תיאלץ להתענות בניסיונות לדאוג לדי משאבים כלכליים ורגשיים כדי לגדל אותה ולטפל בה. והתינוקת תגדל להיות ילדה עם תסביך אבא. כזו שבולעת בגיל 12 ומזדיינת בגיל 14, כמו אליטת הנעורים של הדור המחורבן והבזוי הזה. כן, אני שמוק שיפוטי. אבל לא אני זה שבגד באחריות הבסיסית ביותר שלו, שרצח בעל ואבא, שברח כמו אפס. היה לו קשה. הוא סבל. והוא איבד את המותרות האלה של לוותר לעצמו על המלחמה כשהפך לאבא. נוח בשלום, אפס. לאשתך ולבת שלך כבר לא תהייה מנוחה בעולם הזה. מי ייתן והגיהינום שלך יזכיר לך את זה בכל יום ויום.
מאז שהתבגרתי, לפחות באופן יחסי, לא חשתי צורך להתעלק על סיטואציות בעזרת דמעות תנין ודרמה מאוסה ומיותרת. לצערי, הפרטים בהם אני מוקף בעולם הוירטואלי גורמים לי להרגיש יחיד סגולה בנושא, חרף הידיעה כי איני. "הו, לבי לבי, אבלי אבלי..."; "כיצד עזבת אותנו, משוש חיי?"; "כה סובל אני, כה אומלל אני...". לא חברים קרובים, לא חברים רחוקים. מכרים, במקרה הטוב ביותר. חלקו עמו מרחב מחייה משחקי בהזדמנות זו או אחרת. ידעו את שמו, ולשייך לשם פרצוף. וכעת? זועקים אלי שמיים משל היה המת חלק מנפשם. אני מלא בזעם, חימה ותחושת גועל ובושה. אני נבוך עבור היצורים העלובים האלה, שחייהם כה ריקים עד שהם זקוקים למעמד הקורבן הזה, לזיוף הזה של אבל שאינו קיים. גרועים רק פחות מכך הם אלו שמצפונם עוד קיים, אך לא מספיק כדי למנוע מהם מלשחק את תפקיד הרועה הקדוש המיוסר. "אני כאן לחבק את כולכם"; "אם מי מכם חש אבל, חלקו עמי!". אל דאגה, שמנו לב אף אליכם, לא תופקרו במסע חלוקת הבקשיש. וההיסטוריה הסובייקטיבית של כולנו תזכור גם אתכם בתור העלוקות שאתם.
וכמובן, כיצד אפשר לשכוח את המהפכנים הכה מקוריים? לאדם זכות על גופו ונפשו! זו הייתה בחירתו, וזכותו להגיע אליה! כל אמרת בוסר ריקה שתאפשר לשכוח כי המוות שלו על מצפונכם, לא פחות מעל מצפונו. הוא חלק עמכם את סודותיו. הוא סיפר לכם על התכנית הזדונית האנוכית. מלבד תאריך הביצוע - הרי ידעתם הכל. על תכנונו להפקיר את אישו ובתו. על רצונו להיכנע לחולשה ופחדנות. ידעתם, ולא עשיתם מאום. מה יכולתם לעשות? אשפוז בכפייה. עירוב המשטרה. כל דבר שיוביל לידיעת הגורמים הרלוונטיים שלכל הפחות היו מנסים לעצור אותו. לכל הפחות היו אשתו וביתו מקבלות אזהרה. לפי חוקים יבשים מסוימים, אתם פושעים ועבריינים. מסייעים לדבר עברה. רוצחים. בדיוק כמוהו.
העולם שלי? דווקא מאושר לאחרונה, ולא אתנצל על כך. עם שכוך זעמי ותסכולי, אשכח גם את הסאגה המיותרת הזו. לא חברי היה הקרפד, לא איש שיחי ולא חלק מהותי מחיי. אני בז לסימפטיה המזויפת, להתקרבנות המאוסה, לכל השיח הילדותי הפתטי סביב הפרשיה. לבי נשבר עבור האבלים האמיתיים, שנאלצים להילחם על תמיכה עם השקרנים והמזויפים. לבי נשבר על משפחתו שהופקרה מאחור ככלי אין חפץ בו. לבי מלא ומאושר על תקופה טובה שאני חווה לשם שינוי, ושלא תילקח ממני בעד שום הון שבעולם. לא עבור קרפד פחדן, לא עבור עלוקות עלובות, ולא עבור דמעות תנין בטעם חרא. ההיסטוריה תשפוט. ועד אז? אני שופט (לפחות כאן), ונהנה מכל רגע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Lord Havoc