אני חושבת איך הכתיבה נעשתה ממשהו כל כך יומיומי לנדירה כל כך.. 

יצא לי לדבר על זה עם חן, לפרק את זה לגורמים כמו שאנחנו אוהבות על כוס קפה בלנדוור. היא אמרה שזה יחזור ואני טענתי שאני פשוט חושבת הרבה יותר מפעם על "מה יחשבו עליי", מפחדת יותר, בטוחה פחות. לא יודעת, אולי זה עניין של השראה, אולי זה עניין של עצלנות, אולי זה ה"כומפורט-זון" שלי. אני רוצה לכתוב את עצמי מגעילה כמו פעם ולא לפחד, אז הכי פחות הגעלתי את עצמי.. 

פעם גם לא פחדתי שיקראו, שיקראו שאני שונאת או אוהבת או סתם חרמנית. היום אני חושבת פעמיים עם לכתוב את המילה חרמנית בכלל. 

עכשיו אמצע הלילה והייתה לי שיחה עם חבר של דניאל שעושה מוזיקה אלקטרונית. סגרנו בזה שהוא מרגיש הכי "נקי" כשהוא מפיק משהו שהוא בעצם לא מרגיש אליו כלום. אותי זה קצת דיכא. 

אתמול הופעתי באיזה מופע של רימון וכל מה שהתחשק לי לפני ואחרי זה ללכת הביתה ולישון, אבל בזמן אמת כשהייתי על הבמה היה בן-זונה. אני מרגישה בלתי מנוצחת כשאני על הבמה, כי אני שם למעלה וכולם שם למטה ואני לא צריכה להסתכל לאף אחד בעיניים ואני לא צריכה לשחק שום משחק של אף אחד כי אני בעמדת כוח בלתי מעורערת וכי כולם שותקים כשאני שרה. אחרי זה בעצם שיגידו כל מה שהם רוצים.

זה לא שאני לא מתביישת, לא מפחדת, לא רועדת לפעמים (אבל כבר הרבה הרבה פחות..).. בכל זאת, עד כמה שזה לעולם לא ירגיש כמו בבית, זה הבית. וכשכל העולם מסתכל עלייך אתה מרגיש כאילו אף אחד לא מסתכל עלייך בעצם, אתה שומע את הנשימות של עצמך מהמוניטור כמו שאתה שומע את הנשימות של עצמך בשקט של נדודי השינה האיומים שלך. 

אני מרגישה כאילו פה היה אמור להסתיים הפוסט הזה ובכל זאת בא לי להמשיך..