| 6/2014
משחק ותיקות
לי ולגילי יש משחק, "משחק ותיקות" אנחנו קוראות לזה. כשיורד הלחץ בעבודה אנחנו יושבות על הבר ומדובבות דייטים שיושבים על קפה ועוגה.
אחרי חמש שנים כאן אנחנו כבר יודעות לתרגם את שפת הגוף של המיועדים ולמספר באיזה דייט הם נמצאים.
אז היום נכנסו שניים, היא הייתה עם החלקה שעשתה ערב קודם, מכנס שחור גבוה, חולצת כתף חלקה ועקב לא גבוה מדי.
הוא בא בג'ינס כהה ומכופתרת, נעליים חומות, יפה שבא למות.
תוך כדי הוצאת בונים למטבח והוצאת הזמנות לשולחנות בחנתי את הזוג, ידעתי שתיכף ייגמר הלחץ ואתכנס עם גילי למשחק. רציתי ליצור עליה "פור". הם בדייט ראשון, זה בטוח.
היא מנהלת משמרת במוקד שירות לקוחות והוא בטח מקדם מכירות או נדל"ניסט, כריזמטי משהו. הם לא נזהרים מלדבר על אקסים, הם כבר בשלב שהאקסים לא מהווים מכשול.
אחרי משהו כמו עשרים דקות אני יוצרת קשר עין עם גילי ומסמנת לה שתסיים לפנות ותבוא.
היא מנגבת את הידיים במגבת שיוצאת לה מהכיס האחורי ומתחילה לדובב- "כן, עזבתי את הבית של ההורים לפני משהו כמו...רגע, בינואר התחלתי לעבוד שם, סגרתי שנה.. בערך שנתיים וחצי, אני מנסה להסתדר כמה שיותר עם הלימודים לתואר. מה איתך, יש תכנונים?"
אני נכנסת לתפקיד, "בערך, עשיתי לימודי תעודה, כרגע אני מנהלת משמרת ב"סלקום", מקווה למצוא עבודה נורמלית."
אני מסתכלת על גילי, "בחייאת, גילי, נראה לך שהיא בעניין שלו? תראי את הישיבה שלה, חצי גוף שלה נוטה לחוץ השולחן, כל רגע מסדרת את השיער ומסתכלת על החבר'ה האלה שיושבים מאחוריו בכלל..." גילי אומרת שאולי אני צודקת.
אני הולכת אליהם כשהם מבקשים חשבון, "אורטל," אני אומרת ומסתכלת לו בעיניים עם חצי חיוך, "תודה לך, אורטל," היא מדגישה בטון כמעט עצבני.
אני מתעלמת ממנה ומגישה לו את הקופסה עם החשבון. יודעת שהוא מספיק ג'נטלמן כדי לא לשתף אותה אז הסכמתי לעצמי לכתוב את המספר שלי על החשבון.
אני חוזרת לגילי. היא מסבה את תשומת ליבי, "תראי, תפנית בעלילה, שימי לב איך היא פתאום מטה את הגוף שלה כלפיו, הצוואר שלה הצידה, מחייכת אליו. איך זה ייגמר היום?" אני מתחילה לרתוח. נשים, איזה עם אנחנו! הוא מחייך אליה חזרה. הוא קלט את המספר ועדיין אפילו לא יוצר איתי קשר עין. אידיוט. היא בכלל לא רצתה אותו עד לפני שנייה וחצי. אני משאירה את גילי לבד והולכת להוציא חשבון לחבר'ה מהשולחן האחורי.
המשמרת הסתיימה, חזרתי עם עצמי ועם שקיות בעיניים, הכנסתי שם היום כמה תקוות ועוד כמה שקלים, הגיע הזמן לישון.
עד שכמעט נרדמתי, טלפון.
"אורטל, זה אביעד. ישבתי היום בקפה אצלכם, יש לנו חשבון פתוח שצריך לשלם"
| |
קשורה
אז התחלנו לישון יחד.
בשידה הקטנה שצמודה למיטה היא מניחה באופן קבוע כוס מים ונייר טואלט, למקרה שיגיע חלום רע ותצטרך להירגע. את הכרית היא חולקת עם האייפון, למרות ההזהרות האינסופיות שלי על הקרינה שהוא פולט וכמה זה מסוכן.
מורידה את העגילים הצמודים, ואת השרשראות והטבעת שקנתה ב3,000 שקל, לא נורמלית, זאת. את הצמידים היא לא מורידה, הרשרושים שלהם מזכירים לה חופש.
אני נכנס למיטה והיא מתעכבת עוד רגע להדליק את הטלויזיה ולכבות את הממיר, "אני לא מבין למה להדליק את הטלויזיה אם המסך שחור גם ככה?"
"הוא מפיץ קצת אור, ועם תכניות טלויזיה אני לא יכולה להירדם."
"בואי כבר לישון."
היא נכנסת למיטה סוף סוף, הודיעה לי מראש שאני ישן בצד של הקיר. היא צריכה לדעת שיש לה מעבר פנוי אל חוץ המיטה. היא מפזרת את השיער ושמה את הגומיה על השידה גם כן. אני מת על הריח של השמפו שלה.
אני מנשק לה את המצח ואומר לה שאני אוהב אותה, שלמרות השגעונות שלה, לא אתן לה ללכת. היא בולעת את הרוק ואומרת לי שהיא פוחדת.
"להדליק את האור?" אני שואל.
"פשוט תלך".
לזה לא ציפיתי.
"אבל למה?" אני מתחיל לדמוע כמו ילדה.
"אתה כבר יודע שיש דברים שאין אצלי תשובות עליהם."
נעלתי את הנעליים שלי ויצאתי. את הדלת, לעומת זאת לא נעלתי.
ואז הבנתי.
| |
שרפת אותי
שרפת אותי יותר מדי פעמים, ואז חבשת את עיניי. הבטחת שכשאוריד את התחבושת אראה עולם טוב יותר.
עד אז הלכתי עיוורת על שבילים וגשרים וגם אותם שרפת, נתת לי ליפול אל נהרות קרים, אמרת שהם יכבו את האש ששורפת, במקום זה הם כיבו אותי.
אז הטבעתי את עצמי, הקרקעית הייתה לי בית, שם אף אחד לא ראה את הכוויות שלי. לילה אחד העזתי, הוצאתי את הראש מעל המים, ואת עמדת שם עם רשת. אם ידעת כמה פעמים התפללתי שתתפסי אותי ברשת, ועכשיו את מגיעה... לפעמים זה פשוט מאוחר מדי.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
