בלי לשים לב נכנסתי לקשר. הקשר הראשון שלי מזה 4 שנים. פולינה, פולינה זה השם שלה. אני מרגיש מאוד מבולבל. מצד אחד יש רגעים כשאני איתה אני מרגיש שוואלה זה יכול להיות משהו טוב לא רק טוב...משהו שבחיים לא יהיה לאף אחד. מצד שני אני חושב לפעמים על העתיד ורואה אותי ואותה ביחד...נשואים. ושואל את עצמי: זו האישה שאתה רוצה? אתה חושב שהיא תהייה דמות אימהית בבית? האם אתה רואה את עצמך חי עם מישהי שנראה שהיא רואה את עצמה בתור קרייריסטית לפני אשת חיל לבית. אני לא מסתיר את זה...אני רוצה דמות נשית בבית. כזו שעושה את הבית חם ונעים. שתמיד יהיה אוכל חם בבית ושהילדים ירוצו הביתה כדי לחזור לאוכל ולחום של אמא. כזו שתקרין המון אמפטיה חום ואהבה. ממש אמא. אני לא אסתיר גם שאני משווה את זה לבית הוריי. שהאהבה, הוויתורים והאכפתיות מאוד הדדים. הבעל תורם המון מעצמו , רוצה לעזור לאישה ולגרום לה לתחושה שיש לה על מי לסמוך. ומצד שני האישה שומרת על ההווי הביתי. על הרוגע והשלווה. על אווירה נקייה בבית..הן מבחינת ניקיון פיזי והן מבחינה אנרגטית. אני מסתכל על פולינה ומרגיש קרוע. מצד אחד היא מעשנת שזה משהו שמאוד מפריע לי..או יותר נכון יפריע לי בעתיד ממש. אני לא רוצה שיהיה זכר לסיגריות בבית שלי. אני רוצה שלילדים שלי תהייה את השליטה העצמית לא להיכנע ללחצים חברתיים. וכשאמא מעשנת זה נותן סוג של לגיטימציה. או לדעת נגיד שבעבר אמא עישנה ...אז זה בסדר. מצד שני יש בה משהו שלא ראיתי באף אחת...היא מיוחדת מאוד. אמיתית. כנה. מדהימה בדרך שלה. ואני ממש יכול לראות אותה כאמא מדהימה מבחינת חינוך ואהבה לילדים.

אני מרגיש אבוד. לא יודע מי אני...מה אני בכלל. כאילו החליפו אותי במישהו אחר מבפנים. לא מרוכז בכלום. רק מרגיש מועקה כזו. חוסר אונים. יש תקופות שאני אומר לעצמי.."אתה יודע שעמוק בלב זה לא יילך, אתה יודע שהיא לא בשבילך. אתה מחפש אישה צנועה ועדינה." ואני לא רואה את זה בה. אני מרגיש כאילו היא "ישראלית" מידי בשבילי. מצד שני יש רגעים שאני מסתכל עלייה ורואה עמוק את הדברים האלה בה. אבל אולי אני רואה את מה שאני רוצה לראות. או מחפש לראות. אני לא יודע.

אני כן יודע שאני בהחלט בתהליך למידה. אבל האם התהליך הזה שווה? שווה שאולי אני אוכל לפגוע במישהי? מישהי שנפתחה אליי לחלוטין. מתחילה להיקשר אליי.ואני מצד שני מרגיש שאני מונע את זה מעצמי. את הפחד הזה מלהיקשר. ואז אולי, יום יבוא ואני אחתוך ואז מה? ניצלתי אותה? כי אולי הקול הזה בפנים שאומר לי לא, זו האינטואיציה ולא הפחד. ואז אני גם הולך נגד האינטואיציה וגם פוגע באישה שבדיוק מתחילה לגלות את עצמה. אישה שמבינה אותי וקולעת בול להרגשה שלי. אני מרגיש כאילו אני שניים. אחד שמנסה למסך את הרגשות ולהציג אותם באור אחר ואחד שרוצה להיפתח מאוד ולומר הכל.

אני מפחד שאולי בפנים אני יודע שזה לא זה...ואני ממשיך את זה רק כי לא הייתי בקשר המון זמן. או רק בגלל שזה עדיף מאשר ללמוד. אני מפחד שהאגו שלי מכתיב את הפעולות. אני לא רוצה לפגוע...לא רוצה. ומשום מזה כרגע זה נראה שלא משנה איך אני אלך זה מה שאני אעשה בסוף. ואז היא תחשוב שכל הגברים חראות ואני זה ששמתי את החותמת. אחד שמצטייר כשונה מכולם ואז בסוף בא לה מהדלת האחורית ובום! פוגע בה מתחת לשיריון שהיא יצרה לעצמה. מתחת לשיריון שלכל אחד צריך להיות.

היא מבינה אותי, היא פתוחה איתי, היא כנה איתי, והיא מרעיפה אליי חום ואהבה. אני יודע שהיא מאוהבת בי. ואני גם הרגשתי שאני מאוהב בה...אבל עכשיו הפחד הזה כאילו ממסך את הרגש הזה וגורם לי לפקפק בזה. ואולי זה לא פחד בכלל אולי זה האגו. לא יודע....אני פשוט לא יודע!

מקודם כל כך הייתי בטוח שאני מאוהב...ועכשיו, עכשיו זה כאילו אני לא בטוח. אני לא בטוח מה אני עושה, מה אני מרגיש מי אני מה אני....כאילו נפלתי מהירח ונכנסתי לתוך גוף של איזה בחור שנמצא בקשר.

אני רואה את אישתי כאשת בית. כלומר שאכפת לה מהניקיון של הבית, לא מבשלת כי חייבת אלא כי היא רוצה לעשות טוב לאנשים שקרובים אליה. האם היא כזו? האם אני חיי בסרט ומבקש יותר מידי? האם אני בעצם משווה כל אחת לאמא שלי? התשובה לשאלה האחרונה כנראה כן.

חייתי במין בועה...הבית שלי היה כל כך חם ואוהב. אמא שלי הייתה מקריבה יותר מידי מעצמה למען המשפחה. ויש דברים שאני כנראה רוצה שיהיו גם אצלי בבית. הרגשה של אמא בבית. אמא. אמא. זה נראה לי מוזר נגיד שלאישתי יהיה קעקוע. אני לא יודע אם אלו הערכים שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו עליהם.

 קעקוע,פירסינג,עישון...זה דברים שתמיד הסתכלתי עליהם בעין מאוד ביקורתית, סטיגמתית. וכנראה באיזשהו מקום עדיין מסתכל על זה כך.

עשן סיגריות לא מסתדר לי עם אווירה בייתית ומשפחתית. רוגע, שלווה וחינוך טוב. זה פשוט לא מסתדר.

אז למה אני נמצא איתה?? למה?!

כשאני לידה, במיוחד כשהיא במוד הרגוע שלה. היא פתאום נראית לי כל כך עדינה וענוגה.כל הדאגות נמחקות ואני מסוגל לראות אותנו חיים באושר עד לכל החיים. ברגעים האלה אני מרגיש שאני מאוהב בה עד למעל הראש אבל...אולי היא בעצם לא כזו? אולי אני רואה בה משהו שהיא לא?!?! ואז כשאני אלך הביתה לקקצ אני פתאום אגיד לה...ביי?! זה מה שאני רוצה?? אני מדבר על אהבה, אכפתיות ואמפטיה...ויכול להיות שאני בעצמי שדוגל בעקרונות האלה הולך בדיוק נגד והולך לפגוע בה מאוד. היא קוראת לזה שיגעון גדלות. אבל אני באמת כרגע לא מרגיש שאני אפגע אם אני אפרד ממנה. נראה לי שאם אני אפרד ממנה הכל יהיה רגוע, נשלט, נראה שאני אחזיר את החיים לידיים שלי. ובאיזשהו מקום אם היא תגיד לי שהיא לא רוצה אותי בפנים אני אגיד תודה. אבל אולי זה מה שהאגו אומר? שגעון גדלות? זה כמו שהאנשים מאבדים משהו ורק כשהם מאבדים משהו הם מבינים מה הם איבדו. אז למה אני עושה לה את זה? אני אוהב אותה? או לא?

אני לא חושב שאני אוהב אותה...אני אולי מאוהב בה. אבל האם אני אוכל לאהוב אותה? ואני אפילו לא חושב על ההורים או על  הגיל שלה. בכלל לא. אני חושב עליי. האם אני באמת מרגיש אליה משהו. כרגע אני פשוט לא יכול לדלות כלום מעצמי. כשאני איתה הכל יפה וכיף ...לפעמים אני מרגיש מנותק וכאילו לא חושב על מה שאני עושה. האם אני מזלזל במילים שלי כלפייה? וזה יוצר אצלה היקשרות בעוד שאני לא מרגיש את ההיקשרות הזו אצלי. אני לא מרגיש שאני נקשר אליה? אז זה אומר שאני בעצם לא מאוהב בה? ומנצל אותה? תמיד אמרתי לעצמי שאני לא אעשה משהו כדי לפגוע באנשים. אבל כרגע

כרגע זה מרגיש לי שאני מנצל אותה. וזה הדבר שאני לא רוצה לעשות! אני בשום פנים ואפן לא אפגע בה! אבל עכשיו אני חושב על זה. למה אני כל כך לא רוצה לפגוע בה? האם זה בגלל שאני אמפטי בכללי ולא רוצה לפגוע בשום חיה או ברייה. או זה בגלל שאני קשור אליה? אולי אני בעצם כן קשור אליה ואני לא יודע את זה?

היא מוציאה ממני דברים שאף אחת בעולם! בעולם!!!! לא הוציא ממני. במיטה אני כולי מסור אליה...מרגיש אליה רגשות שבחיים לא חוויתי. היא מדהימה. אך הראש חושב אולי המגע ממסך את זה? כאילו מישהו אחר לגמריי ממני. אבל האם זה אני? או שהיא הופכת אותי למישהו כזה בלי שהיא ואני שמים לב? אולי זה לא אני?

אני כן יודע שזה שאני מסדר את הבית שלה זה בשביל לגרום לה להרגיש בכיף. אני רוצה שהיא תבוא הביתה ותראה בית נקי. שתהייה לה הרגשה טובה. אני רוצה לנקות את הכיור שלה כדי שהיא תבוא ותגיד :"איזה כיף לי, הכיור נקי..." כאילו אני רוצה להוריד ממנה עומס. אבל האם זה בא ממקום של אהבה או סתם כי אני אוהב לעזור?

אני רוצה שיהיה לה טוב. טוב. טוב. אני רוצה שהיא תבוא הבייתה ותרגיש האישה הכי מאושרת בעולם. אבל מצד שני גם אם יש סיר טוב ומכסה טוב...הם לא בהכרח מתאימים.

היא הייתה אצל הפסיכולוג שלה והוא אומר שזה טוב. זה טוב מה שקורה. האם זה באמת טוב? זה טוב לה? זה טוב לי?

לפעמים אני גם אומר לעצמי...אולי מגיע לך יותר טוב? אולי אתה צריך להתחיל עם מישהי שעברה את אותה כברת דרך כמוך? אבל אז אני נזכר בכל הדברים שהיא מוציאה ממני. השאלה היא מה ינצח בסוף?