קשה לי. אני מרגיש כל כך אבוד. כל כך אבוד שאני לא יודע אפילו למה אני כותב את הטקסט הזה. אני בן 25, כולם סביבי כל הזמן מדברים על חתונה, ילדים, משפחה, התמסדות. כל החברים שלי כבר עם בני זוג. רק אני, אני בודד. בלי חברה, בלי בת זוג.

יש לי כאב כל כך עמוק בלב, בחזה, אני מרגיש אותו כל היום בוער. אני לא יודע מה לעשות. גם כשאני חושב שאני יודע מה לעשות אני מתעצל לעשות אותו. אני מרגיש אני חיים מיום ליום בלי מטרה נראית לעין. אניבצבא, מבזבז את זמני לשווא, או לפחות כך אני מרגיש. למדתי 4 שנים בטכניון ובשביל מה? בשביל ללות פרוייקטים? בשביל לקטלג פריטים? אני מרגיש פשוט לא טוב.

היום התברר לי שחבר טוב שלי קונה בית ואני באמת שמח בשבילו. הוא בגילי, היה איתי באותו שכבה ותראו איפה הוא ואיפה אני. לא חשבתי שאני קנאי, אבל מסתבר שכן. מסתבר שאני גם מקנא. יש לו חברה כבר כמה שנים, הוא סיים תואר ראשון לא מזמן, יש לו עבודה והוא מרוויח ממש טוב. יש לו את כל הדברים שהוא יכול לרצות.ואני גר בבית של ההורים, בלי חברה, בלי עבודה, ועם משכורת של 800 שקל לחודש. ואני גם לא עושה מה שאני אוהב. ואז כשאני שואל את עצמי מה אני אוהב? אני לא יודע!!  אני בן 25 אחריי תואר ראשון ואני לא יודע מה אני רוצה לעשות. המצב שלי לא טוב. יש לי כל הזמן בעיות עור שאני לא מנסה לפתור, השיער שלי מלבין, אני מבזבז את הזמן שלי על כלום. בקושי היו לי קשרים ..הקשר הכי ארוך שהיה לי היה 4 חודשים. אני כבר לא בקשר עם ההורים שלי כמו שהייתי פעם.

הם דואגים לי, לא יודעים מה קורה איתי. אני מנוכר, דבוק למסך של המחשב, ועם פרצוף עצוב כל היום.אני לא יכול לדבר איתם. אבא שלי בכלל אי יאפשר לדבר איתו. אמא שלי, אם אני אדבר איתה ישר היא תתחיל לדאוג. וגם מה אני אגיד לה? שאני בן 25 וישן במיטת יחיד בבית של ההורים שלי? שנמאס לי שהם מעלים כל הזמן את הנושא של הבחורה  שאני אתחתן איתה..וכמה יפה היא תהיה, ואיזה טובה היא תהיה..והיא תהיה כל כך מיוחדת. וכל הזמן אמא שלי מדברת על החינוך של זה ועל החינוך של ההוא. ואיזה בעל טוב הוא. וכמה חשוב להיות כך וכך בנישואין ואיזה זוג יפה אלה...ושבעזרת ה' אצלי.  זה יוצר אצלי כבר אנטגוניזם כזה ומאס....שאני פשוט בלי סבלנות לכל דבר שהיא תגיד. והיא אומרת לי כל כך הרבה דברים...אבל ברגע שאני אומר משהו...."אי אפשר להגיד לך שום דבר?"

אני מרגיש ששום דבר לא הולך לי.איבדתי את הויטליות שלי. אני כמו זומבי. אני גם כל כך ביישן כשזה מגיע לבנות שאני לא יודע אם בכלל אי פעם אני אמצא מישהי שמוצאת חן בעיני ואם אני כבר אמצא אותה אני אמצא חן בעיניה? כל כך השתניתי. אני לא אוהב את הבן אדם שהפכתי אליו. רועש, עם קול חודר קירות. אני רוצה להיות שקט כמו שהייתי פעם, כמו כפיר, כמו חיים. לא לצעוק בהההההה!!!.

כואב לי החזה כל הזמן....כבר חודשים. אני מרגיש שאני סוטה מהמסלול שלי. אני רק לא יודע מה המסלול שלי ואני גם במסגרת צבאית אז כך של 5 שנים הבאות אני בצבא. אף פעם לא הצטערתי שעשיתי משהו אבל אני מצטער שהלכתי לעתודה. פשוט חבל על כל השנים האלה. פשוט חבל. פעם הייתי כל כך אופטימי ועכשיו אני מושך אל עצמי רק עצב. תסכול ומלנכוליות. מה קרה לי? איפה השמחת חיים שלי?

הלוואי שהייתי יכול להשתכפל לשתיים ולעזור לעצמי כי לעזור לאחרים ולשמח אותם אני עושה מעולה.