קשה לי.

כך אני מתחיל את הפוסט, פשוט קשה לי. מזמן רציתי לכתוב כאן אבל תמיד מצאתי לעצמי תירוצים...אבל אני פשוט מרגיש שעוד רגע אני קורס. אני כל הזמן מרגיש דחף לבכות ולא מצליח. וכשאני מצליח זו הרגשה כל כך נכונה ונעימה. אני ממש רוצה לבכות. וגם עכשיו שאני כותב את זה אני דומע.

אני מרגיש מנותק מהשביל שסללו לי, אני מרגיש שאיבדתי את המטרה. אני לא יודע מה המטרה.

בחצי שנה האחרונה יצאתי עם בחורה עונה לשם גאי.

בחורה מדהימה, אומנם קטנה ממני ב6 שנים אך באמת שהיא הייתה פרח, פרפר שקוף, אלומת אור מלטפת.

היא שרה, מנגנת, מציירת, כותבת, אוהבת והכל ברמה הכי גבוהה שיש.

היו בה הרבה דברים שאהבתי. הדבר שהכי אהבתי בה זה שהיא מעריכה כל דבר קטן שעושים לה.

אבל נפרדתי ממנה, נפרדתי מכל מיני סיבות. או שמה יש להגיד תירוצים?

איפה שהוא כשהייתי איתה היו רגעים שהלב שלי אמר לי זה לא זה...וחלק מהרגעים הרגשתי שזה הכי זה בעולם. רציתי לטבוע בה, להפסיק לחשוב על מה יהיה ומה צריך להיות. להפסיק לחשוב אילו מכשולים צריך לעבור ולמה אנחנו לא צריכים להיות ביחד. ולתקופה ארוכה מאוד הצלחתי.

בזמן שהיינו ביחד לא אמרתי לה שאני אוהב אותה, אמרתי לה שאני מאוהב בה. שזה שונה.

לאחר שנפרדתי ממנה, הבנתי שאני באמת אוהב אותה. לא חשבתי שאני אוכל להיקשר למישהו כל כך מהר.

עם זאת משהו בלב אומר לי שזה לא זה, פשוט אינטואיציה מאוד חזקה אומרת לי שהיא לא שלי.

כמה שאני אוהב אותה...זה עדיין לא אומר שהיא שלי. זה נשמע מוזר אני יודע.

מצד שני אולי אני ממשיך לתרץ לעצמי כמו שאני עושה כל הזמן?

אולי אני פשוט מפחד? אני מנסה להבין את זה.

עכשיו אני מרגיש מאוד לבד, ולא רק בגללה. אני מרגיש אבוד. ויש לי המון דברים בחיים.

בית, אני משרת בצבא (אומנם לא הכי נהנה שם אבל העבודה לא כזו גרועה), יש לי חברים שאני יוצא איתם, יש לי הורים ומשפחה מדהימה...אבל אני עדיין מרגיש שאין לי עם מי לחלוק את כל הדברים שיש לי. אני לא יכול לחלוק עם אמא שלי (הבן אדם הכי קרוב אלי) כי אני לא רוצה שתדאג. אני לא יכול לחלוק עם חברים שלי כי אני לא ממש מרגיש שאני ברמת פתיחות כזו עם מישהו. וגם אם כן אף אחד לא באמת שאל אותי "מה קורה איתך?" ...

אני כל הזמן עוזר לאחרים למצוא את עצמם שבדרך אני מרגיש שאיבדתי את עצמי. איפה אני? אני לא יודע מה אני רוצה לעשות בחיים.

אני בו 26 אוטוטו עם תואר ראשון בהצטיינות, בצבא בתפקיד לא רע, עושה לא מעט דברים, יש לי חברים באמת מדהימים....ועדיין אני לא יודע אם אני בכלל למדתי משהו שאני הולך לעבוד בו, אני מרגיש שאני מתנוון בצבא, אני עושה את כל הדברים האלה כדי להסיח את הדעת ואני מרגיש שאני לא אמצא מישהי.

לא שאני מיוחד, אבל לפעמים עוברת בי המחשבה שאני אשאר רווק לנצח. אני יודע שזה ילדותי אבל זה באמת איזושהי הרגשה כזו בפנים שיש איזשהו אנטי. אני ממש רוצה אבל משהו מונע בי. משהו עמוק ופנימי שאני לא מצליח לגלות. משהו רוחני, אולי הנשמה שלי עברה משהו בגלגול הקודם שקשור לזוגיות. הבטיחה לעצמה שלעולם לא תהיה בזוגיות....אני לא יודע.

אני מרגיש קצת יותר טוב עכשיו, פרקתי קצת את מה שהיה לי להגיד. אבל אני לא יכול להמשיך להיות כך. אני חייב להוציא את עצמי מזה. למצוא מישהו שאני אוכל לדבר איתו, לסמוך עליו וזו לא חייבת להיות חברה. סתם חבר כזה, רוחני, רגיש, קשוב שיכול לנער אותי לפעמים. אין לי את זה.

אני מרגיש שיש המון אנשים שאוהבים אותי (וגם אני אוהב את עצמי בגדול) אבל עדיין זו אהבה מרחוק.

אני מרגיש שאני סוטה מהמסלול, שאני לא בכיוון, שיצאתי משביל האבנים הצהובות וקשה לי עם זה. אני לא יודע אם אני אמור לקבל את המציאות ולהתחזק כתוצאה מזה...או להתנגד לה ולנסות לחפש משהו אחר. האם להוריד את הציפיות שלי לרמת המציאות (לא שזה קל) או לעלות את המציאות שלי לציפיות (שזה בכלל לא קל). לא יודע. כמו שאמרתי אני מרגיש אבוד וכרגע אני מרחף בריק ללא מטרה. פעם תמיד הייתה לי מטרה. לימודים, תואר, פרוייקט, אבל עכשיו אני בעתודה ואני לא יודע מה אני רוצה לעשות. אני יודע שכבר חזרתי על זה מיליון פעם...אני פשוט מנסה לפרוק. אני אפילו לא מסנן מילים מה שיוצא יוצא.

אני רוצה לחזור להיות אנרגטי, שתהיה לי מטרה בחיים, אני רוצה להכיר מישהי, ואני יודע שכולם מיוחדים...אבל אני רוצה שהיא תהיה מיוחדת כמוני. אני רוצה אותה. אני רוצה משהו בלתי מושג? או בעצם משהו שמחכה לי מעבר לפינה? תעזור לי