עכשיו בדיוק היה לי בחן בכלכלה הנדסית. חשבתי שהוא יהיה שעתיים הסתבר שהוא נמשך כשעה. לכן אמרתי לעצמי :"נצל\בזבז את הזמן כדי לכתוב בבלוג".

אז כך קרו לי המון דברים שלא הספקתי לכתוב, את חלקם אני אנציח בפוסט הזה וחלקם לא יונצחו לעד...

לפני כשבוע וחצי בהרצאה ברובוטיקה:

סחבה (המרצה, וכן הכוונה היא לסחבה שמנקים איתה):למישהו יש שאלות או הערות להוסיף לפני שאני עובר?

...... . .

סחבה: מישהו? 

....

אני מצביע

סחבה: זה משהו שקשור לנושא? שיעניין את כולם?

אני: מאיפה לי לדעת מה מעניין אחרים

אחריי ברברת קצרה

סחבה: עדיף תבוא לשאול אותי אחריי הרצאה

אני כבר עניתי לעצמי על השאלה ...

אחריי ההרצאה באתי ללכת הביתה, אך הרגשתי טפיחה קלה בגב. אני מסתובב אני רואה את סחבה

"אתה יכול להישאר כאן לשנייה? אני רוצה לדבר איתך"....סבבה

אחריי שכולם הלכו הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי  : "תראה אני לא רוצה לפגוע בך, זה הדבר האחרון שאני ארצה לעשות"

....

...

"אתה יודע למה לא עניתי לך על השאלה?"

אני:" אמממ...לא, לא ממש"

סחבה:" תראה יש לך שאלות ברמה נמוכה מאוד, רמה שהיא מתחת לרמה הממוצעת של הקורס"

WTF?!

"אם תרצה תוכל לבוא אליי אחריי ההרצאה ותשאל אותי כל מה שתרצה"

באותו רגע הייתי המום. איך אני שואל שאלות ברמה נמוכה, כשהשאלות שהוא מתייחס אליהם בעניין כה רב מתלמידו הנבחרים (וכן, יש קבוצה כזו) כל כך פשוטות?

"ושוב אין לי שום כוונה להעליב אותך" ...הא אתה צריך גם להתכוון לזה??

"אם יש לך שאלה אתה יכול לשאול אותי גם עכשיו"

"לא לא...זה בסדר...אני הבנתי את כל מה שאמרת בהרצאה הזו (ובאמת הבנתי)"

חזרתי הביתה כולי רותח, מבולבל...הוא גרם לי לרעש מחשבתי מאוד גדול. באתי לדירה התיישבתי על המחשב וכתבתי מכתב תגובה...מכתב תגובה שאני אשלח לו בסוף הסמסטר. המכתב מסתיים במשפט :"והנני מבטיח בזאת שאני אקבל ציון שהוא 15+ נקודות מעל הממוצע של הקורס".

אולי הגזמתי לא יודע

בעניין אחר, בסופ"ש האחרון הייתי באילת. היה משעמם. ההורים שלי רצו "לחגוג" את יום ההולדת שלי באילת. ואני כרגיל שכחתי שיש לי מבחן בדיוק באותו יום, ועוד בערב. אמרתי לאמא שלי שאני לא אוכל להגיע וכו...אז היה אמרה :

"הא אוקיי......................רגע רגע רגע מה?!?"

הסברתי לה את הבעיה והיא שוב אמרה לי שאני לא מסודר ואיך זה שאני לא יודע שיש לי מבחן בדיוק כשאני אמור להיות באילת (מה עוד שהמבחן תקף בלי מועד ב'). 

long story shirt הלכתי למרצה והסברתי לו את המצב המגוחכך שנקלעתי עליו...הוא בעצמו הודה שהוא בחיים לא נתקל במצב הזה אך הוא לא יוכל לעשות כלום בעניין. הוא הציע שאני אקח את האוטובוס של הלילה מחיפה לאילת.

מה?? מה?? לסוע בלילה מחיפה לאילת?? בחיים לא!

......

נכנסתי למרכזית חוף הכרמל, התברר שצריך להזמין כרטיס מיוחד כדי לנסוע באוטובוס המיוחל.

"רק אם יהיה מקום אני אכניס אותך", קבע הנהג...

למזלי היו שני אוטובוסים אז כך שהיה מספיק מקום (בהתחלה לפחות).

התחלתי את הנסיעה בסבבה, שמעתי מוזיקה מהאמפי שיוגננדה (השותף) השאיל לי.

 כשהגעתי לאילת (5:30 am) המון נהגי מוניות הציעו את שירותם. הלכתי לראשון שראיתי, שאלתי אותו כמה זה?

הוא לא ענה. שאלתי שוב...הוא לא ענה שוב. התיישבתי איתו באוטו, שאלתי שוב והוא ענה בתשובה הכי מעצבנת

"תראה את הדרך ותגיד לי כמה אתה חושב שאתה צריך לשלם"

"מה? מה אתה רציני? תגיד לי כמה וזהו! מה אני עכשיו צריך לחשב לך פה כמה כסף להביא לך?"

"אל תדאג, תביא לי כמה שתרצה"

"מה זה כמה שאני רוצה? אני רוצה שקל...מה זה השטויות האלה?...טוב עזוב שטויות תפעיל מונה"

"היית אומר לי בתחילת הדרך..."

"טוב שבדיוק לא נסעת 20 מטר"

"אל תדאג אחי כמה שאתה חושב לשלם תגיד לי"

.........................גררררררררררררררררררררררר

הגענו למלון (ישרוטל ספורט למעוניינים)...

"טוב נו כמה זה?"

"30 שקל"

"מה 30 שקל?!?!"

"מה אתה לא חושב שמגיע לי 30 שקל?"

"לא!"

"אז כמה אתה חושב?"

"20 שקל!!! מקסימום!"

"טוב תביא 25..."

סעמק נהגי המוניות האלה....לערוף להם את הראש אחד אחד

דבר אחרון שאני רוצה לשתף (עם עצמי)...כמו שאתם יודעים (אתם כנראה לא), עברתי דירה לת"א.

תכלס? תשאלו כל אחד...בית מדהים, הכל מעוצב, מסודר...בלה בלה בלה

אבל אני לא מרגיש בבית...והבנתי גם מה הסיבה לכך...

כשההורים שלי העבירו את כל הדברים לבית, אני הייתי בטכניון.

כשבאתי לבית החדש הוא כבר היה מסודר ומוכן הרגשתי כאילו אני זר.

לא יודע מה לעשות, קשה לי עם זה שאני בבית ואני לא מרגיש בבית. אני מניח שזמן זו התרופה היחידה כאן.

בכל מקרה שיהיה לכם אחלה סופ"ש...הייתה כאן חפירה רצינית. הא ומצטער על שגיאות פיסוק וזה...זה הצד החלש שלי

כשאני מתבלבל בין נקודה לפסיק אני פשוט כותב שלוש נקודות (המצאה גאונית דרך אגב)...