געגועים לדמיון, געגועים לעבר...
לרגע אחד אני שם – לרגע קיים...
ים של זיכרונות ורגעים מרחפים...
מטח של חוויות ורגעים נועזים...

איך אפשר לצאת מהתבנית?
למה לא מצליחים להרפות מהעתיד?
עד מתי חוויות יהפכו רק לזכרונות?
למה האינסטינקט לא מצליח להרפות?

יציאה מבועת ההקשרים כלל לא קלה.
שירים, מכתבים, תמונות וציורים-הכל מזכיר אותה.
אין מנוס מהזיכרון, אין שלט יציאה מהבועה.
ואני שואל אותו – עד מתי תמשיך לנפח ולפוצץ בלונים?