יש כ – 80,000 מגמגמים קיימים בישראל. מה שנראה לכלל האוכלוסייה כמשימה פשוטה, יכולה להיות הסיוט הכי גדול של ילד ואף מבוגר מגמגם – לדבר. בפוסט הזה מגולל סיפור חיי בהיבט הגמגום

שנת 1987, תקופת הבחינות של אמי באוניברסיטה בקירגיסטן, מצאתי לעצמי זמן מושלם להיוולד, או שלא.  חודשיים של נשימת אוויר קירגיזי וחזרנו למולדת, לאוזבקיסטן.

בתור הילד הקטן במשפחה , אמי כבר ידעה בדיוק מה היא רוצה ממני ואיך לחנך אותי. היא חינכה אותי על-פי ספר שעם הזמן הפך למורה הדרך שלה. בתור ילד הייתי מאוד שקט אך עם זאת כשרוני, מכרי המשפחה נהגו לקרוא לי 'ילד פלא'. הייתי ישן וקם בזמנים קבועים. מאוד שקט ומחונך... ארחיק ואגלה שכבר בגיל חודשיים נגמלתי מחיתולים.

עלינו לארץ בשנת 1991. המשכתי להיות ילד מאוד מופנם וגיליתי שאני משתעמם מהר מאוד מכל דבר. בכיתה א' הורי שלחו אותי לבית ספר ממלכתי דתי, שם בפעם הראשונה אני חושב שהרגשתי שאני שונה, שאני לא מדבר כמו הילד שיושב לידי. במקביל הורי לא הפסיקו להשקיע בחינוך ולמרות שלא היה כסף, שלחו אותי לכל מיני חוגים. הייתי בחוג 'מופת' שלימד ילדים אנגלית, מתמטיקה ופיסיקה, כבר בכיתה ב'. בכיתה ד' מורה למתמטיקה (שהיום הוא חבר נפש ומורה דרך) זיהה אצלי את הרצון ואת הפוטנציאל והתחיל להעביר לי על שיעורים במתמטיקה מוגברת על חשבונו. עד סיום כיתה ו' הספקנו להגיע לחומר של תחילת כיתה יא'.  אך בניגוד להישגי בלימודים נתקלתי במכשול רציני ביצירת חברים.  ילדים תמיד צחקו עליי, ומצאתי את עצמי כמעט ללא חברים.  אקורד הסיום בבית הספר היה מאוד צורם, בכיתה ו' הייתי קורבן לאלימות קבוצתית ואושפזתי במיון.

החלטתי לעבור לבית ספר אחר. המורה למתמטיקה המליץ לי על אורט סינגאלובסקי בת"א, בית ספר חילוני. וכך ילד בגיל  11 נוסע באופן יומיומי על ציר לוד-ת"א-לוד בכדי ללמוד בחטיבת ביניים בת"א.חשבתי שההקנטות, הניכור והצחוק נשארו בלוד אך התבדיתי, גם כאן היה לי מאוד קשה להכיר החברים.  התחלתי להבין שהסיבה ל'מצבי' היה החשש לדבר.אם בהזדמנויות שהייתי צריך לדבר הרבו לצחוק עלי אז ליזום שיחה עם מישהו? לא נראה מציאותי.

 לרוב כשהמורה שאלה שאלות בכיתה ידעתי את התשובות, ידעתי אך עם זאת לא עניתי. המוח צעק את התשובה! מנסה להילחם בזכרונות שהגמגום השאיר, אך ללא סיכוי. שהמורה שואלת אותי שאלה, אני פשוט קופא, כולם מסתכלים עליי, המוח צועק בתקווה שהיא תשמע את התשובה...והשפתיים מגמגמות :"אני לא יודע!".

המשכתי באותו מוסד. בחרתי במגמה מדעית הנדסית, המגמה הטובה ביותר בתיכון שמשלבת לימודי מדעים מכל התחומים: אלקטרוניקה, אלגוריתמיקה, מערכות בקרה והנע, תכן, פיסיקה וכו'. את התיכון סיימתי בהצטיינות יתרה.

בתיכון התחלתי לנצח במספר מערכות נגד הגמגום. למי שלא יודע, הבגרות באנגלית כוללת מבחן בע"פ,משמע צריך לדבר בשפה זרה. השפה זרה זו לא הבעיה, ה-לדבר היה המכשול. פניתי למורה לאנגלית בבקשה להתחשב במצבי אך היא לא בדיוק הייתה אמפטית ל"בעיה" שלי ודי התעלמה ממנה. במגן היא נתנה לי ציון נמוך משאר הכיתה. בבגרות בחנה אותי אישה בריטית ודאגתי שיגידו לה לפני המבחן שאני מגמגם. ניגשתי אליה בחשש ובלי ששמתי לב המבחן היה קולח והייתי היחיד שקיבל 100 בכיתה. מגמגם מקבל את ציון 100 היחיד בכיתה במבחן שדורש דיבור – ניצחון חשוב. כתוצאה מכך המורה לאנגלית העלתה לי את ציון המגן בהתאם.

מקרה נוסף היה בסוף י"ב. עשיתי פרוייקט גמר עם שתי בנות מהכיתה והצגנו לשופטים במסגרת תחרות ארצית. לא דאגתי לציון או לדברים אחרים, דאגתי היחידה הייתה שאני לא אצליח לדבר. התחלנו להציג, השופטים התחילו עם  השאלות ופתאום אני רואה שאני היחיד שמצליח לענות על כולם. בקושי גמגמתי והשופטים מאוד התרשמו ועלינו לגמר. עוד מהלומה קטנה לנמסיס שלי.

עם הזמן התחילו ניצני השלמה עם הגמגום שלי והתנדבתי למספר מקומות בהם "בית גיל הזהב", בית חולים דנה לילדים חולי סרטן והייתי מדריך צעיר בפיסיקה לילדי חטיבה.

בסוף התיכון החלום שלי היה להתקבל לעתודה אקדמית. הגשתי בקשה וקיבלתי אישור קבלה הן מצה"ל והן מהטכניון. שבועיים לאחר מכן  קיבלתי הודעת ביטול מצה"ל והבנתי שאני צריך להתגייס כרגיל. הייתי מאוד מאוכזב, רציתי לתרום לצה"ל יותר מ-3 שנים בתור חייל פשוט. ההורים בשיתוף עם מורה בתיכון הציעו לי לדחות את הגיוס בשנתיים וללמוד במכללה במסגרת העתודה הטכנולוגית. בלית ברירה המשכתי באותו מוסד ולמדתי במכללת אורט סינגאלובסבקי במגמת מכטרוניקה, במקביל עבדתי בתור מלצר. בפרוייקט הסיום של המכללה הייתי היחיד שעשה פרויקט מעשי. בניתי רובוט שנמנע ממכשולים בצורה אוטונומית וזהו ללא ספק אחד הדברים שאני הכי גאה בהם. סיום תקופת המכללה בעצם סגר 8 שנים במוסד אחד מכיתה ז' עד יד', 8 שנים של נסיעה על ציר לוד-ת"א-לוד.

לאחר סיום הלימודים במכללה, קיבלתי הצעה להמשיך ללמוד תואר ראשון במכללה אקדמית במסגרת תוכנית "מהנדסאי למהנדס". רציתי ללמוד בטכניון אך לא היה קיים מסלול עתודה בו ניתן לעבור מהנדסאי למהנדס באוניברסיטה. לאחר ראיון קיבלתי את האישור ללמוד במכללה אקדמית אך עם זאת הסתבר שאושר לי ללמוד גם באוניברסיטה ובפרט בטכניון. מסתבר שבאותה תקופה נבחר סטודנט יחיד מאזור גוש דן שיכל לעשות את המסלול הלא קונבנציונאלי הזה (להשלים תואר מהנדסאי למהנדס באוניברסיטה במסגרת העתודה כלומר לפני הצבא, אני חושב שעכשיו זהמובן). ללא שום מחשבות הלכתי לטכניון. התחלתי ללמוד הנדסת מכונות. במהלך התואר הצגתי פרויקטים, השתתפתי בתוכנית פר"ח בתור חונך, למדתי קצת סלסה בהצגה ואפילו שיחקתי בהצגה. אולי זו כבר מהלומה יותר גדולה לגמגום?

לאחר סיום התואר הלכתי לקורס קצינים במסגרת העתודה, התגייסתי לחיל החימוש. וכעת אני קצין בצה"ל עם תואר ראשון מהטכניון. אומנם קצת באיחור עקב ה העיכוב במכללה אבל אני נמצא במקום שרציתי להיות.

במהלך השנים האחרונות קיבלתי את הגמגום כחלק ממני, ויחסתי לו משמעות פחותה. בנוסף לכך הגמגום הפך אצלי לכלי עזר, אני מתייחס אליו בתור מסננת סוציולוגית. אנשים שהגיבו לגמגום שלי  בצורה שאני לא אוהב אינם אנשים שכללתי במעגל החברים שלי.למזלי בהווה מעגל החברים שלי כולל אנשים פשוט מדהימים, מעטים מאוד התברכו בחברים כאלה.  

כיום אני כמעט ולא מגמגם, וגם אם כן אני יותר סובלני כלפי הגמגום שלי, כי בזכותו חוויתי כל כך הרבה חוויות, הכרתי כל כך הרבה אנשים. אני פשוט יודע שלא הייתי נמצא איפה שאני נמצא היום בלעדיו. כל זה גורם לי לחוש תחושת גאווה להיות חלק מקהילת המגמגמים בישראל.