לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים סיפורים ו... סיפורים ^^


בלוג הסיפורים של ישרא בלוג, סיפורים מחולקים לפרקים בלבד!

כינוי:  הסיפורים של ישרא בלוג D:

בת: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2007

אני ממש ממש מצטערת שאין המשך, פשוט יום כיפור.


אני אעדכן את המשך הסיפור ביום ראשון כנראה, ואם לא אז אחרי.

אני לא אהיה במחשב ביום כיפור, ולא אשתמש בחשמל בכלל,

אז אני לא אעדכן.

אני מאוד שמחה לראות שאנשים אוהבים את הסיפור שלי,

זה נורא משמח אותי.

והייתי נורא שמחה שאת/ה שמגיב/ה פה כל הזמן

שהוא/היא רוצה המשך יגיד לי אם יש לו/לה בלוג.

שאוכל ליראות אם גם את/ה אולי כותב/ת.

או סתם לדעת מי את/ה, זה יהיה נורא נחמד.


 

אגב, תודה רבה לבלוג העיצובים שהכין לי את העיצוב הזה,

תודה רבה רבה לך, סוף סוף יש לי עיצוב.

אני אוסיף את הלינקוק ברשימות אחרי שאסיים את הפוסט הזה.

 

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 

בינתיים אוהבת,


אגב החתימה מאוד יפה, אהבתי נורא שהיא משתלבת עם הרקע.

תודה רבה לך.

נכתב על ידי הסיפורים של ישרא בלוג D: , 21/9/2007 14:37  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 2


הדפיקות הלכו וגברו ואני כבר הייתי בחדר המדרגות בכוונה לרדת למטה ולפתוח את הדלת.

"לירון! לירון!" צעקו מבחוץ.

"אני כבר באה!" צעקתי וירדתי למטה.

פתחתי את הדלת וראיתי את רון מכופף כלפי מטה, מתנשף ומזיע כולו.

"רון?! מה קרה לך? בוא תיכנס." הזמנתי אותו להכנס.

רון נכנס, "אני יכול לשבת רגע?" שאל. "ברור! שב." עניתי.

"רוצה לשתות משהו?" שאלתי. "לא תו..." "כן אתה רוצה!" קטעתי אותו. "אוקי, אז... אני רוצה." צחקק לו רון.

הכנתי לו מיץ פטל, הגשתי לו והתיישבתי.

"אז מה קרה?" שאלתי.

"א... אני..." גמגם.

"אתה מה?" אמרתי בבלבול.

"אני... אני בעצם... באתי להגיד לך משהו!" רון הגביר את הקול.

"נו... אז למה אתה מחכה? תגיד." חיכיתי בקוצר רוח למה שרצה להגיד.

"אני רציתי להגיד לך ש..."

"את יפה, כל כך יפה, יותר יפה מכולן... אבל את לא יודעת כמה את יפה..." נשמע צלצול הפלאפון שלי. הוצאתי אותו במהירות ובדקתי מי מתקשר. על הצג - "חסוי".

'אוף, דווקא עכשיו?' חשבתי לעצמי, ומיהרתי ללחוץ על הכפתור בשביל לענות.

אך לפני שהספקתי להשחיל מילה שמעתי אדם צועק בצד השני של הקו:

"הלו, לירון, בואי עכשיו למועדון הנוער, מהר! עכשיו!" צעק וניתק.

הזזתי טיפה את הפלאפון מהאוזן ופשוט... קפאתי.

לא יכולתי לזוז, הייתי קפואה במקום כמו ארטיק. פניי היו אדומות והמומות, לא ידעתי מה לעשות. כבר יום שלם הכל ניראה כל כך מוזר.

קודם כל מתקשרים אליי מחסוי וצועקים לי, אחר כך לולה מתקשרת ו'מודיעה' לי שאני ורון חברים, אחר כך רון דופק לי בדלת, אם אפשר לקרוא למה שהוא עשה בדלת "דופק", ואז שוב מתקשרים אליי ו'קובעים' איתי לבוא למועדון הנוער? מה הולך היום?!

"לירון... לירון? לירון?!" צעק לי רון, שלא הבין מה קרה לי.

"אה? מה? א..." גמגמתי.

"לירון מה עובר עלייך? מי זה היה?" שאל בבלבול.

"זה היה מחסוי, הודיעו לי שאני צריכה לבוא למועדון הנוער, עכשיו."

עניתי, גם אני הייתי מבולבלת והמומה מהשיחה.

"מה? אז בואי נלך..." אמר רון ונעמד.

"לא, רגע! תגיד לי קודם מה שתכננת להגיד!" אמרתי בקול די חזק.

"מה? אה זה... זה לא חשוב, בפעם אחרת. עכשיו בואי נלך, מחכים לך במועדון הנוער, בואי כבר!" אמר רון והחזיק לי את היד.

רון הוא הידיד הכי טוב שלי, אני כל כך אוהבת להיות בחברתו.

הוא כל כך נחמד, נדיב, ובקיצור... חבר טוב!

הוא תמיד יודע איך להצחיק אותי, והוא תמיד שם לצידי כשאני צריכה.

ואם לומר את האמת? הוא גם חתיך. מאוד. יש לו שיער שחור ועיניים כחולות, הוא די גבוה ועור פניו לבן וחלק לגמרי. פעם היו לו כמה פצעונים, אבל עבר לו. אני חושבת שיש לו מה שיש לכל בן אדם או בת אדם בגיל ההתבגרות, פצעוני בגרות, הולך ובא, בא והולך.

כל הבנות מקנאות בי שאני כל כך קרובה אליו. כמה מהילדים מהשכבה אומרים שהוא דלוק עליי. איזה שטויות.

בכל מיקרה... רצנו החוצה לכיוון המועדון, הוא החזיק לי את היד ואני נסחבתי אחריו.

הגענו למועדון, נכנסו וראינו שם ילד.

ניראה היה שהילד בערך בן 10 או 11. אני לא יודעת בדיוק.

פניו נראו חצי עצובים אך קצת יותר כועסים, הוא היה ניראה אפילו מפחיד ומאיים. 

הבגדים שלו נראו ישנים ומוכרחים לעבוד כביסה דחופה! הם היו קרועים ומלוכלכים כאילו היה ילד רחוב.

ראשו היה כפוף למטה והוא ישב בחדר המועדון הריק לגמרי מרהיטים ובני אדם. ובעצם? כמעט מכל דבר אפשרי.

בדבר היחיד שהיה הם זה כיסא ישן ומכוער, קירות מלוכלכים וילד שיושב שם לבד באמצע החדר המסריח.

"חיכיתי לך." הוא אמר, בקול עצבני וקצת מאיים.

 

זהו, עד לפעם הבאה.

מה דעתכם?

נכתב על ידי הסיפורים של ישרא בלוג D: , 19/9/2007 11:52  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק ראשון - בבקשה תיכנסו, זה באמת חשוב לי.


אני מצפה ליותר תגובות וביקורת הפעם, אה? ;]

 

פרק 1

פתחתי את דלת הכניסה לביתי ופרצתי פנימה בהתנשפות.

ציחקקתי קצת וסגרתי את הדלת.

"מה את כל כך שמחה ומתנשפת?" עקצה אותי סיון.

"סתם, רון רדף אחריי מבית הספר עד פה, אז רצתי המון! למה... לא טוב לך?" אמרתי לה ואולי גם קצת כעסתי על העוקצנות הזו שלה.

"אין לי בעיה, תעשי מה שאת רוצה." אמרה ועלתה למעלה לחדרה.

"איך היה לירוני?" אמרה אמא שבאה עם חלוק הבישול וכפפות האפיה שלה.

"מה איך היה?" אמרתי. "איך היה? איך היה בבית הספר, יום ראשון.. את יודעת?" אמרה אמא מבולבלת.

"אה... בבית ספר. כן, היה... נו יום ראשון את יודעת!" אמרתי בקול קצת יותר מידי חזק. אני חושבת שהיא קצת עיצבנה אותי, מה זה עיניינה?

"בסדר, אני נורא מתנצלת ששאלתי. יש לך שיעורים?" שאלה. "למה שיהיה לי שיעורים ביום הראשון, מה אני בכיתה א'?" עוד יותר התעצנתי.

"אני לירון, תעלי למעלה עד שתרגעי... אוקיי?!" אמא התעצבנה.

"יאללה! מה את מענישה אותי או משהו כזה?! אוף... אין בעיה!" צעקתי ורצתי למעלה, נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת.

"את יפה, כל כך יפה, יותר יפה מכולן... אבל את לא יודעת כמה את יפה..." שמעתי את צלצול הטלפון מכיס המכנס שלי.

הסתכלתי כדי לברר מי מתקשר אליי, על הצג - "חסוי". עניתי;

"הלו?" אמרתי בקול מבולבל.

"לירון?! לירון?!" צרח מתוך הטלפון קול די מוכר.

"מדברת. מי זה?"

"לירון אני חייב..." ולפני שהספיק לומר מה שהתכוון... שמעתי קולות של אדם מבוגר שצועק בכעס, ורעשים מסביב.

"בוא הנה תינוק מגודל! בוא לפה מיד! בוא אנ..." ולפתע התנתקה השיחה.  

'מה הולך פה?' חשבתי לעצמי. אך לפני שהספקתי לחשוב עוד מחשבה אחת פתאום...

"את יפה, כל כך יפה, יותר יפה מכולן... אבל את לא יודעת כמה את יפה..."

שוב צלצל מכשיר הפלאפון שלי. בדקתי מי התקשר, על הצג - "לולה 3>"

"הלו.." עניתי הפשטות.
"לירון! אני לא מאמינה" צעקה לי לולה. היה נישמע כאילו זה מתוך שימחה.

"מה יש לך לולה?! תרגעי." ניסיתי להרגיע אותה.

"לירוני אני כל כך שמחה בשבילך... את לא מאמינה עד כמה!" המשיכה לצעוק.

"לולה, את מוכנה להסביר לי מה עובר עלייך?" ציחקקתי קצת.

"מה עובר עליי?! שמעתי איך את ורון חברים, איזה נשיקה דפקתם, אווווווו...!" גיחחה לה לולה.

"מה?! מי חברים?! הוא ידיד הכי טוב שלי, מה חברים?" אמרתי בבהלה. לא הבנתי מה קורה.

"ששש... אל תנסי לעבוד עליי. יאללה אני הולכת לאכול, בהצלחה עם רונו'ש חח" צחקה לה לולה וניתקה לפני שאשיב לה.

'מה? מי חבר שלו? הוא הידיד הכי קרוב שלי, מה חברים?' חשבתי לעצמי.

פתאום נשמעה דפיקות חזקות כאילו מישהו בועט בדלת וצעקות מעברה...

 

קצת קצר מידי, אבל לא נורא חח..

איך היה?

 

נכתב על ידי הסיפורים של ישרא בלוג D: , 18/9/2007 12:06  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות , תחביבים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להסיפורים של ישרא בלוג D: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הסיפורים של ישרא בלוג D: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)