הדפיקות הלכו וגברו ואני כבר הייתי בחדר המדרגות בכוונה לרדת למטה ולפתוח את הדלת.
"לירון! לירון!" צעקו מבחוץ.
"אני כבר באה!" צעקתי וירדתי למטה.
פתחתי את הדלת וראיתי את רון מכופף כלפי מטה, מתנשף ומזיע כולו.
"רון?! מה קרה לך? בוא תיכנס." הזמנתי אותו להכנס.
רון נכנס, "אני יכול לשבת רגע?" שאל. "ברור! שב." עניתי.
"רוצה לשתות משהו?" שאלתי. "לא תו..." "כן אתה רוצה!" קטעתי אותו. "אוקי, אז... אני רוצה." צחקק לו רון.
הכנתי לו מיץ פטל, הגשתי לו והתיישבתי.
"אז מה קרה?" שאלתי.
"א... אני..." גמגם.
"אתה מה?" אמרתי בבלבול.
"אני... אני בעצם... באתי להגיד לך משהו!" רון הגביר את הקול.
"נו... אז למה אתה מחכה? תגיד." חיכיתי בקוצר רוח למה שרצה להגיד.
"אני רציתי להגיד לך ש..."
"את יפה, כל כך יפה, יותר יפה מכולן... אבל את לא יודעת כמה את יפה..." נשמע צלצול הפלאפון שלי. הוצאתי אותו במהירות ובדקתי מי מתקשר. על הצג - "חסוי".
'אוף, דווקא עכשיו?' חשבתי לעצמי, ומיהרתי ללחוץ על הכפתור בשביל לענות.
אך לפני שהספקתי להשחיל מילה שמעתי אדם צועק בצד השני של הקו:
"הלו, לירון, בואי עכשיו למועדון הנוער, מהר! עכשיו!" צעק וניתק.
הזזתי טיפה את הפלאפון מהאוזן ופשוט... קפאתי.
לא יכולתי לזוז, הייתי קפואה במקום כמו ארטיק. פניי היו אדומות והמומות, לא ידעתי מה לעשות. כבר יום שלם הכל ניראה כל כך מוזר.
קודם כל מתקשרים אליי מחסוי וצועקים לי, אחר כך לולה מתקשרת ו'מודיעה' לי שאני ורון חברים, אחר כך רון דופק לי בדלת, אם אפשר לקרוא למה שהוא עשה בדלת "דופק", ואז שוב מתקשרים אליי ו'קובעים' איתי לבוא למועדון הנוער? מה הולך היום?!
"לירון... לירון? לירון?!" צעק לי רון, שלא הבין מה קרה לי.
"אה? מה? א..." גמגמתי.
"לירון מה עובר עלייך? מי זה היה?" שאל בבלבול.
"זה היה מחסוי, הודיעו לי שאני צריכה לבוא למועדון הנוער, עכשיו."
עניתי, גם אני הייתי מבולבלת והמומה מהשיחה.
"מה? אז בואי נלך..." אמר רון ונעמד.
"לא, רגע! תגיד לי קודם מה שתכננת להגיד!" אמרתי בקול די חזק.
"מה? אה זה... זה לא חשוב, בפעם אחרת. עכשיו בואי נלך, מחכים לך במועדון הנוער, בואי כבר!" אמר רון והחזיק לי את היד.
רון הוא הידיד הכי טוב שלי, אני כל כך אוהבת להיות בחברתו.
הוא כל כך נחמד, נדיב, ובקיצור... חבר טוב!
הוא תמיד יודע איך להצחיק אותי, והוא תמיד שם לצידי כשאני צריכה.
ואם לומר את האמת? הוא גם חתיך. מאוד. יש לו שיער שחור ועיניים כחולות, הוא די גבוה ועור פניו לבן וחלק לגמרי. פעם היו לו כמה פצעונים, אבל עבר לו. אני חושבת שיש לו מה שיש לכל בן אדם או בת אדם בגיל ההתבגרות, פצעוני בגרות, הולך ובא, בא והולך.
כל הבנות מקנאות בי שאני כל כך קרובה אליו. כמה מהילדים מהשכבה אומרים שהוא דלוק עליי. איזה שטויות.
בכל מיקרה... רצנו החוצה לכיוון המועדון, הוא החזיק לי את היד ואני נסחבתי אחריו.
הגענו למועדון, נכנסו וראינו שם ילד.
ניראה היה שהילד בערך בן 10 או 11. אני לא יודעת בדיוק.
פניו נראו חצי עצובים אך קצת יותר כועסים, הוא היה ניראה אפילו מפחיד ומאיים.
הבגדים שלו נראו ישנים ומוכרחים לעבוד כביסה דחופה! הם היו קרועים ומלוכלכים כאילו היה ילד רחוב.
ראשו היה כפוף למטה והוא ישב בחדר המועדון הריק לגמרי מרהיטים ובני אדם. ובעצם? כמעט מכל דבר אפשרי.
בדבר היחיד שהיה הם זה כיסא ישן ומכוער, קירות מלוכלכים וילד שיושב שם לבד באמצע החדר המסריח.
"חיכיתי לך." הוא אמר, בקול עצבני וקצת מאיים.
זהו, עד לפעם הבאה.
מה דעתכם?