אני חולה.
חולי מהסוג הרכרוכי, שגורם לך לחסל חצי מאספקת נייר הטואלט בבית, שגורם לך להחביא את פרצופך
מפני העולם עד יעבור זעם, או לפחות עד שהאף שלך יחזור למימדיו הנורמליים.
חולה מהסוג שלא מאפשר לך להכניס את הכלים למדיח או לתלות כביסה אבל כן מאפשר לך להתפנק
בתה עם לימון ובליטופים של אמא.
והכי חושב- חולה מהסוג שמצדיק החמצת ימי עבודה!
השבוע עומד בסימן נוסטלגיה. שניי ספרים שחזרו לחיי כמו פגז מן העבר, והם כאן כדיי להישאר.
הראשון, ספר ילדים שהיה לי עוד מהתקופה שלקרוא ספרים היה בשבילי רק עם ע', ששמו :החתול שהלך לטיול.
מדובר בספר עצמאי עם תקציב נמוך ובובות מונפשות שלא היו מביישות המשך ל"הכלה של צ'אקי". אבל עדיין,
תמיד יש נטייה לראות בסימבולים מהילדות כמשהו קדוש, ולכן מאוד שמחתי כשגיליתי שהספר לא אזל בהוצאה
ושאפשר להשיגו.
אחר כך כשחיפשתי עם עצמי סיבות למה לבזבז גם את המשכורת הנוכחית על ספרים, אחד הפרו-אים היה "כי אני רוצה
שהילדים שלי יקראו גם את הספר הזה", מה שסותר את העובדה שאני בכלל לא בטוחה שאני רוצה ילדים, מה שהביא
אותי שוב לויכוח הזה אם שווה להביא עוד בני אנוש לעולם-עומד-לפניי-כליה הזה, מה שגרם לי פשוט לעזוב את זה.
השני הוא ספר מדע בדיוני נפלא ששמו "כפת החתול", של סופרת בשם ג'ואן וינג'.
אני נחשפתי לספר במקרה בספריית בית הספר מתישהו בסביבות כתה ח', ואחרי קריאה אחת ושנייה ושלישית (הייתי
בערך היחידה הרשומה בכרטיס) פשוט שכחתי ממנו.
עם הזמן הוא נהיה אחד מהספרים האלה שאתה תמיד משתוקק אליהם באחורה של המחשבה אבל יודע שאין מה לחפש.
אז זהו- שיש טעם. גיליתי חנות חדשה ונפלאה- קפה ספר בכרמיאל, שיש לה אתר לא כל כך נוח לשיטוט חופשי, אבל אם
אתה יודע מה לחפש- תזכה לגמול.
התרגשתי עד עמקיי נשמתי כשגיליתי שנשאר להם עוד עותק אחד של הספר וכמובן שבתום ציפייה לא ארוכה (ותשלום
כמובן וכמובן)- קיבלתי חבילה עטופה (בונוס פצפצים לקורא המסור) ומגניבה.
אני עכשיו בתהליכי קריאה מחדש של הספר, לכן לא אהרוס לביקורת עתידית, אך זהו ספר אדיר, שמשלב מדע בדיוני
עם פילוסופיה חברתית, מעין מטריקס מוקדם ופרימיטיבי יותר.
הוא מלא בסקס אפיל ואפילו מעט סוטה (לעשות את הדמות הראשית חצי חתול בעלת יכולת גמירה טלפתית זה טיפה מטריד)
אבל שווה כל שקל וכל חיוך שהוא הביא ויחזור להביא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
