לפתע נשמעה צפירה זועקת מאחורי גבה של שיר.

שיר פקחה את עינייה וראתה את פרצופה של שי תוקע בה מבטים מעלייה. הצפירה הייתה מכונית שצפרה.

הכל היה חלום. יעל ואחיה הקטן שנעלם, האוטובוס, הכל.

"שיר, את בסדר? את, את.. את מלמלת מתוך שינה, ו.. את בסדר?" נלחצה שי.

"כן, כן, אני בסדר" סיננה שיר במהירות. "איפה אבא? הוא כאן? הוא פה? הוא חי?" לחצה שיר.

שי לא אמרה מילה מלבד התבוננות ארוכה וממושכת במגזין שהונח על השידה מולה.

שיר הבינה שאביה באמת מת. דממה שררה בחדר. לפתע שיר פתחה את פיה לשניות ספורות וסגרה אותו שוב,

כאילו באה לומר משהו אבל התחרטה.

"מה זה? מה רצית לומר?" לחשה שיר. שי חשבה המון זמן ויצאה מהחדר.

כעבור מספר שניות נכנסה שוב לחדר, דוחפת את יהורם אל תוך החדר.

"יה.. יהור.. יהורם? מה, מה אתה עושה פה?" נרתעה שיר לאחור ושאלה במהירות.

"אל תדאגי, רק באתי לומר לך שאם את לא רוצה שאני אאמץ אותך, אז אין לי בעיה עם זה, פשוט חשבתי.. את יודעת..-" לפתע שי עצרה אותו.

"היא בטראומה, מה אתה רוצה שהיא תעשה?" שיר לא אהבה את המילה טראומה,

והשיבה לה במהירות "אני לא בטראומה, שי! תפסיקי כבר עם זה! אני לא טיפשה ואני לא כלום, אני לא בטראומה!"

צעקה וזרקה את הכרית שלה על שי.

"מה קשור טיפשה?! את לא מבינה, אבא מת! מת!" שי החלה לבכות ויצאה מן החדר. י

הורם יצא גם הוא ופנה לכיוון השני. "אני אחזור אחר כך", שמעה שיר את קולו של יהורם פונה אל האחות. רק עכשיו שיר הבינה כמה החיים שלה אפורים. מחופשה בטורקיה הכל נהרס והתמוטט למוות.

כמה דקות לאחר מכן נכנסה האחות והסבירה לשיר שהיא התעלפה, שוב, באמצע הרחוב, ועוברת-אורח קשישה שהייתה שם קראה לאמבולנס ומשם הובילה אותה לבית החולים. שיר נשארה פעורת-פה.

כעבור שעה יהורם נכנס לחדר. שיר ישבה על הכורסא וקראה ספר, ושי ישנה במיטתה.

"תקשיבי, שיר," הפתיעה יהורם את שיר. שיר קפאה במקומה.

"אני מבין שזה מוזר לך, אימוץ. אבל זה מה שיש. אני מבין שאת לא רוצה וזהו. את לא צריכה לומר דבר, אני הולך,

ביי." אמר יהורם, אך בכל זאת נשאר במקומו בשביל לראות אם שיר תאמר משהו. יהורם נאנח.

"טוב, אני הולך.. ביי." אמר בקול החלטי, ויצא מהחדר.

שיר קפצה ממקומה כשגבו של יהורם פנה אליי ופתחה את פיה אך לא יצא ממנו שום דבר.

שיר השתעלה ואמרה "יהורם.." אך זה היה מאוחר מדי,

יהורם פנה אל מחוץ לבית החולים וכל שראתה היה אותו נכנס אל רכבו, זורק אלייה מבט מאוכזב, ונוסע משם,

רחוק-רחוק. אל הבית עם השמיים הבהירים, עם ציוץ הציפורים הנהדר. כלב הפקינז החמוד והקטן, אל המשפחה

המושלמת, אל הבית המושלם. אל מה שהיא הייתה רוצה שיהיה לה, שוב, כמו פעם - היא שי ואביהן.

'רצון זה דבר טוב,' אמרה שיר לעצמה בנימת זלזול.

שבוע לאחר האירוע, תוך כדי משחק הקלפים של שיר ושי, פלטה שי בשקט

"תגידי," שיר הרימה את עינייה אל שיר ומבטיהן הצטלבו. "את חושבת שאבא ואמא עכשיו ביחד?" אמרה שי בהיסוס.

"אני מקווה. למרות ש.. לכי תדעי, אולי הם הלכו לאיבוד למעלה או טעו בדרך," אמרה שיר בצחקוק.

כשראתה ששי אינה צוחקת מלמלה משהו, השפילה מבטה למטה והוציאה עוד קלף מן החפיסה.

לפתע נשמעה דפיקה חלשה על הדלת. כל שראו היה ראש מבצבץ של האחות וטפסים עם תמונות בידיה.

"אפשר להפריע?" שאלה האחות, אך בכל זאת נכנסה והושיבה את עצמה על הכורסא שניצבה מולה באי נוחות. "תראו, בנות, אתן לא יכולות להישאר כאן לעד. אנחנו לא יכולים לאפשר למישהו להישאר כאן כל כך הרבה זמן,

בלי ביקורים, בלי משפחה.. אתן מבינות שזה לא אפשרי כרגע, נכון?"

שיר ושי הנהנו בראשן והביטו זו בזו בעיניים מחפשות, כאילו אינן יודעות מה ואיך להסתכל.

האחות התעלמה מההנהון והמשיכה בדבריה. "הבאתי לכן טפסים של בתי יתומים. יש בחלקן תמונות והמלצות,

אתן יכולות להתבונן ולבחור איזו פנימייה אתן מעדיפות. אתן צריכות להחזיר לי תשובה עוד שעה." סיימה האחות.

"עוד שעה?!" צעקו השתיים ביחד. "עוד שעה אחת?! איך נספיק?" שאלו אחת את השנייה.

האחות התעלמה מהן ויצאה מהחדר. השתיים לא אמרו מילה והתחילו למיין את העלונים לקבוצה של בתי-יתומים

ופנימיות שהיו רוצות להיות שם, ולכאלו שהן בכלל לא אופציה. שי ראתה ששיר לא מיינה אף רשימה לקבוצה של

העלונים המועדפים שהיא הייתה רוצה ללכת אליהם.

"שיר, מה קרה?" אמרה שי בעיניים מעריצות. "מה הבעיה, למה את לא ממיינת?"

"אני לא רוצה ללכת לפנימיה, שי."

"מה? למה לא? מה זה משנה? את יודעת שעכשיו כשאבא מת -" שיר השתיקה את שי.

"שש, אל תגידי את זה אפילו. את יודעת שהוא יחזור מתישהו."

שיר לא האמינה למה שאמרה. היא לא האמינה שהיא אמרה את זה. היא באמת אמרה את זה? מתישהו?

~ ~ ~

כן, אממ, פרק נחמד. O: סליחה על ההזנחה העצומה הזו.

לא תכננתי בכלל להמשיך את הפרק אבל שמתי לב שאני כותבת המון דברים בלילה כשאני לא נרדמת

וחושבת על רעיונות לפרקים חדשים. אז כתבתי וזהו. ^^"

האמ, הפרק נורא קצר, אני יודעת. כואבות לי הידיים מההקלדה ומהמחיקות. נו טוב.D:

יובל.^^