בלוג?!

יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

כל שנה אני רק מחכה שהיום הזה יעבור.

אבל השנה זה שונה.

היה לנו טקס באורון,הטקס הכי עצוב ומרגש שחוויתי שבחיים.

תלמידים קצת יותר גדולים ממני שנסעו לפולין,כתבו טקסטים כ"כ מרגשים!

ישבתי באולם והקשבתי לכל מילה...ובכיתי, רעדתי.אוליי בגלל הזעזוע, אוליי בגלל שלא הייתי מודעת עד כדי כך, למה שבאמת קרה שם.

הטקס הזה פתח לי את העיינים. פתאום הרגשתי אשמה, על זה שתמיד יש לי אוכל,בזמן שקר לי תמיד יש לי מה ללבוש,וכשאני בוכה יש לי מישהו שיחבק אותי(את זה אמרו בטקס).

כל הסיפורים האלה, המזעזעים, פשוט מעבירים בי מצרמורת.

ילדים רעבים,חולים וחלשים.

נשים עם פנים חיוורות ולחיים שקועות, שלקחו מהם את הילדים בכח.

גברים שנלקחו למחנות עבודה, ועונו שם עד שפשוט קרסו מרוב מאמץ. 

כולם רעבים,כולם חלשים וכולם לבד. בלי אף אחד שיעזור להם. כי כל אחד חייב לדאוג לעצמו, כי חייבים להישאר בחיים.

"ובחרת בחיים" זה משפט כ"כ נכון.

לכל אחד יש את האפשרות לבחור,בחיים או במוות. והניצולים בחרו בחיים.

אבל לא לכולם הייתה את האפשרות הזו, לבחור. רוב היהודים פשוט הומתו בלי אפשרות להתנגד.

אין לי סיפור חיים של מישהו מהמשפחה שלי שהוא ניצול שואה.

יש לי רק סיפור על סבא רבא שלי ז"ל.

הוא עלה לארץ לפני תחילת המלחמה , אבל חוץ ממנו ומאח שלא שטס לדרום אפריקה, אף אחד מהמשפחה לא לא ניצל.

כולם נרצחו ביידי הנאצים.

יש כ"כ הרבה סיפורים על ניצולי שואה שניצלו במזל או שהסתתרו אצל אנשים לא יהודיים.

לאנשים האלה באמת היה מזל. החלק העצוב הוא שלרוב לא היה את המזל שהיה לאנשים האלה.

ובשביל האנשים האלה,שלא שרדו,נזכור ולא נשכח! 

רק בקשה אחת יש לי,

תכבדו את האנשים האלה לפחות יום אחד בשנה.

תנסו כמה שיותר לחפש כמה שיותר סיפורים על השואה,כדי שהיא לעולם לא תישכח.

שוהם.