בלוג?!

ערב יום הזיכרון.

אין מה לכתוב הרבה.

חיילים שהקריבו את עצמם כדי שלנו תהיה מדינה.

חיילים שהשאירו נשים וילדים לבד, ויצאו למלחמה.

המלחמה על ארצנו.

ובכל שנה חגיגות של יום העצמאות מהולות בעצב.

זו לא באמת שמחה.

שמחה שניתנה לנו בתמורה לדמם של חיילים, זו לא שמחה.

זו תודה.

תודה לכל החיילים שמסרו את נפשם,

שהסתכלו לפחד בעיינים,

אבל המשיכו להילחם. 

כדי להגן על המדינה, במשך 60 שנה.

במשך 60 שנה אנחנו נלחמים על הקיום שלנו.

כל יום שעובר בשקט, זה פשוט מתנה.

וצריך לומר תודה.

לכולם, לחיילים שבגבול, לשוטרים ולמתנדבים שבזכותם, רק בזכותם אנחנו כאן.

ולכל המשתמטים,

פשוט אין מילים, איך אפשר להתחמק מהחובה ההכרחית הזו?!

בזמן שחיילים אחרים מעבירים לילות קרים לבד, שומרים על הגבול..

אתם יושבים בבית החם עם כל המשפחה.

אני, אפילו שיש לי פטור מהצבא (בגלל התאונה), מתכוונת להתנדב.

ואני אלחם כדי שיקבלו אותי לצה"ל.