הכל נגמר.
זהו אין מה לעשות.
קרה מה שקרה ואי אפשר לשנות את זה עכשיו.
אני לא בוכה וגם לא מתכוונת אבל אני לא יכולה להגיד שזה לא עשה לי צביטה בלב.
אני שמחה שלא הייתי שם כדי לראות את זה.
אבל תמיד ידעתי שזה יקרה.בשלב כלשהו.
אני לא יודעת מה יקרה מחר כשאני אראה את זה
אבל עכשיו אני יודעת, שאולי היה שם משהו אבל הוא נגמר ממש עכשיו.
נמאסו עליי כל השטויות האלה של "לרדוף".
אני לא מבינה בכלל למה עשיתי את זה.
הרי זה היה כ"כ ברור שזה יגרום לי סבל.
ואם זה לא גרם לי סבל לפני כמה חודשים זה גורם לי סבל עכשיו.
והאמת שאני הייתי מעדיפה לשכוח את כל התקופה הזו.את כל התקופה המחורבנת הזו!
כ"כ הרבה שנאה עצמית.כ"כ הרבה בכי.כ"כ הרבה דברים מגעילים שקרו.
ולמה?
כי אני מטומטמת.
ועכשיו אני יכולה להיות בטוחה במיליון אחוז שעשיתי טעות.
אפילו שאני לא יודעת איפה טעיתי.
אוליי זה קרה כי זה פשוט היה חייב לקרות.
ואולי זה קרה בגללי. אני חושבת ששתי האפשרויות נכונות.
אמרתי שאני לא אבכה בהתחלה. והנה אני בוכה!
אוףף..אני כ"כ חלשה מול עצמי לפעמים.
למה?! למה אני בוכה?
בגללו? הוא לא שווה את הדמעות שלי.למרות שפעם חשבתי שכן.טעיתי.
ועכשיו ברגעים האלה שאני כותבת את זה הגעתי להחלטה.
אני שוכחת אותו.וזה בכלל לא מפריע לי ש"הפסדתי" אותו עכשיו.
כי אני לא!!!
הוא לא שווה,לא אותי ולא את הדמעות שלי.
ואם הוא חושב שכן, יש לו טעות.
אבל אני יכולה להבין אותו.
כי גם אני טעיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שושיק^^-
