יומנו של אנטיפת

אווירה מתה. 2 שולחנות יושבים ב"רחבי" המסעדה. מוזיקה איטית ומרדימה מתנגנת לה ברמקולים.

אני לא יודע מה אני עושה פה. אני מרגיש כאילו החיים שלי סתמיים. לא מתקדם לשום מקום.

אז כן, אני שם כל חודש 5,000 ש"ח בחשבון סגור. חוסך כסף ללימודים. אבל מה בתכלס?

כל יום אני בעבודה. וכשאני לא בעבודה (אלא אחריה) אני צופה באיזה סרט (במקרה הטוב) והולך לישון.

מרגש מאוד.

המנהל מודיע לי שיש הזמנה ל-6 איש בעוד שעה. אני מארגן את השולחן ובא זוג צעיר.

-"יש מקום בפנים?"

אני מהנהן בחוסר רצון ומוליך אותם פנימה.

נכנס למטבח ומודיע שנכנס שולחן.

שגרה.....

יוצא החוצה ורואה עוד זוג שמתיישב. יכול להיות שהיום תהיה עבודה?

אני תוהה לעצמי איזה מין בנאדם מבקש לארוז שניצלונים וצ'יפס? מה כבר יש שם לארוז? נו באמת.. 

בתחום המסעדנות פוגשים את כל סוגי האנשים שקיימים בעולם.

אליסה מספרת לי שיש לה שפם. אני מודיע לה שישנו דבר כזה שנקרא "צנזורה".

התגובה: "אז מה? זה כולה פלומה"

פאק אני מתחרפן