זכרון שדופק ובועט

רק מושך את הזמן

לחזור על הכל

אל האור הישן?

הוא חונק

אך משאיר מתיקות על לשון

שכבר לא בתולה.

ואז את נשארת מהורהרת עם עצמך, מה קורה פה?

לאן הגענו ולאן נמשיך?

לאן יסחוף אותנו הרגש הלא מוסבר הזה?

ההרגשה הזו שהראש מסתובב וביחד איתו הגוף, והוא נופל וממשיך מתגלגל ונדחף.

הגעגוע ההדדי והתסכול החד צדדי.

הרצון להגיע בלי היכולת לנסוע. בלי היכולת לראות, לשמוע ולהרגיש. להריח ולטעום.

להרגיש שוב את אותה ההרגשה הזו כשאת שם. מרחפת, מעופפת. נהנת.

את שקועה כאן בתוך עצבות של כלום, לכלום.

אין לך מי אין לך מה.

התרחקתי. אני יודעת. אבל אין לי כבר לאן לחזור,

דחקו אותי החוצה, והמדרכה לא רכה כמו הספה שבפנים.

התאהבתי במקום אחר. רחוק. בשבילם אני טמואה.

לא נשאר עוד הרבה, רק לרצות ולחשוב.

העיקר שאני חושבת, משמע אני לפחות קיימת.