4.11.95

לא, אני לא עומדת לתאר את אותו הערב של הרצח.

אלא דווקא מסיבת יום הולדת. יום ההולדת השלישי בחיי.

לפי התמונות, זו הייתה מסיבה נהדרת עד אותו הרגע.

מאז גדלתי לתוך המציאות של "ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בתאריך של יום הולדתי".

זה היה מאוד משמעותי בעיניי. ולקחתי לי את זה כתפקיד:

לזכור ולהעביר הלאה.

כי אסור שהמקרה שקרה יחזור שנית.

עברו 12 שנה ושום דבר לא השתנה,

המדינה שלנו לא יישמה את הלקחים וממשיכה באלימות ובהרס הפנימי שלה.

כל עוד לא יהיה שלום בינינו איך אפשר לצפות ולקוות לשלום עם מדינות מבחוץ?

במקום להמשיך את דרכו של רבין "כן לשלום ולא לאלימות"  אנחנו רק דורכים ויורקים עליה.

אתם אומרים שאכפת לכם, אכפת לכם ממה שקורה במדינה הזאת.

ובעצם מה אתם יודעים על מה שקורה בכבישים?

מה אתם יודעים על מספר הנשים שנאנסות מדי יום,

מספר האנשים שנרצחים מסיבות אכזריות וטראגיות?

כמה פעמים אתם מסתכלים בעיתון, קוראים, ואחרי כמה שניות מדפדפים לעמוד הבא וממשיכים כרגיל?

זה נקרא אדישות.

הגיע הזמן להסיר את האדישות ולהתחיל לפעול.

אם זה לחתום על עצומות נגד תאונות בדרכים ואם זה כל דבר אשר יטיב לעזור בצורה כלשהי.

רבין אמנם נרצח- אך רעיונותיו וערכיו עדיין קיימים.

מילותיו האחרונות הן צוואתו,

שירו האחרון הוא סמל:" אל תגידו יום יבוא הביאו את היום".

ועכשיו, תסתכלו על עצמכם ותבדקו,

מה אתם עושים בשביל ליישם מסרים אלו ולהתמודד באלימות?