עבר חודש.

החודש הזה היה מלא בכ"כ הרבה מרכיבים וצבעים,

שפשוט קשה להסתכל אחורה ולהגיד "עברתי".

כל פרט היה חשוב, כל הגעה הצריכה מטרה.

זה נשמע כאילו חזרתי מאיזו חוויה והיא נגמרה, אבל היא רק החלה.

כל החודש הזה קרה תהליך שהוביל להתחלה חדשה.

התהליך הזה היה צריך להתחיל כבר מזמן.

ואחרי סדרה של הגעות רצופות, כדי לישר קו ולסגור פערים,

אני חושבת שהגענו לאיזושהי נקודה שבה אפשר לומר שאנחנו ביחד.

אם זה נראה בשיחות היומיומיות שלנו, או בהתנהגות שלנו עם אחרים ביחד,

ובהתנהגות שלנו ביחד לבד.

נדמה כי ה"כמעט" הקבוע הזה עבר את המחסום וסוף סוף הערפל מתפזר..

והמרחק רק מטיב את הדברים,

נותן מן תחושה של ציפייה וגעגוע, שיש למה לחכות, שיש למי לחכות..

בכל פעם לראות אותו ולהרגיש מן הקלה כזאת של "סוף סוף".

ואולי השנה הסילבסטר יאיר לי פנים, ולא יאכזב אותי כמו כל שנה.

ואולי הגיע הזמן, אחרי שהשקעתי את כל כולי במטרה אחת,

לנסות ולהשקיע במה שקרוב לרגלי, בחממה שנטשתי.

להחזיר קשרים שנותקו בלי סיבה מוסברת, ולקרב קשרים קצת רופפים.

מחר, כשתסתכלי גבוה לשמיים

תראי מהחלון אלפי כוכבים

כשהכל בגוון כחול ושחור

הציפורים ישירו לך את שיר אהבתי

ואת ממולי שולחת לי קסמים

לוחשת לי קרבה

רק להעלות חיוך על שפתייך

לדעת אהבה.

יש בך ניצוצות של רגש

את המילים שחייבות להיאמר

עינייך מסגירות הכל

השקט הוא הרעש הכי גדול שיש

ואת ממולי..

את חבל ההצלה שלי.

אז עכשיו הטלפונים שלך לא גורמים לי להרגיש מעורערת,

אלא דווקא אושר וחיזוק נפשי, ובכלל.. טוב לי.