את מרגישה איך הדמעה מהססת לצאת,

איך החנק בגרון עולה..

ולא אכפת לך. לא אכפת לך בכלל.

סוף סוף הורדת את האבן הזו שהייתה תקועה לך בלב המון זמן.

המחשבה הזאת שליוותה אותך כל השנה.

אולי זה הפתיע אותם שנפתחתי כ"כ, ושזה מה שאני מרגישה,

אבל וואלה, לא אכפת לי שיקראו לי בכיינית.

כל עוד התחושה הזאת שנגררה אחריך,

ההתרחקות שנמאסה כבר, האשליה שאנשים חיים בה.

אבל, זה לא שרע לי, לא רע לי בכלל.

אני התמודדתי כבר ממזמן עם כל הקטע של הצופים.

האנשים שפה בסביבה תמיד ישארו חברים שלי בלי שום קשר,

אבל בכל זאת זה קצת השפיע,

ועובדה שהמקום שבו אני מרגישה הכי נוח ופתוחה זה הקיבוץ-

שרחוק מכאן כ"כ.

ויש לי אהבה,

יש לי את הדבר שכ"כ רציתי, להרגיש נאהבת.

למה פשוט לא להסתפק במה שיש?