הכתיבה הזאת, פעם בחודש, מלחיצה אותי.

זה גורם לי להבין שאני בקושי חושבת על עצמי. ועל איך שאני מרגישה.

זה יותר, איך אני בסדר עם כולם ואיך אני מספיקה כמה שיותר.

אז תפסתי לעצמי איזה רגע לכתוב.

איך זה, שחשבת שההסתפקות שלך במה שיש מספיקה?

אולי לקחתי את הקיבוץ כאל יותר מדי מובן מאליו.

ואולי, לא הסתכלתי יותר מדי מה קורה על פני השטח.

אבל זה קשה, כשאת כל כך בעננים למה לך להסתכל למטה?

כל המערבולת הזאת של "כן לספר, לא לספר",

של "לא רוצה לפגוע", "לא סומכת עליי" יצאה מכלל שליטה.

איזו מן חברות זאת אם אין כנות אמיתית, מנומקת, עד הסוף?

איזו מן חברות זאת אם אין אמונה של 'אפשר לספר אחד לשני הכל'-

בידיעה שזה לא יפגע אלא יחזק?

מה זאת האשליה הזאת שחייתי בה? שאני על זרי הדפנה?

למה לעזאזל האהבה שלי פוגעת באנשים אחרים?

למה לעזאזל זה לא יכול להסתדר ביחד?

מתי זה הפך בדיוק ל"אני והוא" מול "כולם"?

מתי זה הפסיק להיות "אנחנו"?

למה יש את השתיקה הזאת אחרי שיחה שהופסקה באמצע?

ולמה אני לא יכולה לקבל על זה תשובה?

אני אוהבת אותך, ואת כולכם. דברי איתי.