כשאני כבר רואה את נהריה דרך החלון, כשהנסיעה נעצרת,

כשהרגל יורדת מהרכבת והכרטיס נכנס למכונה ונותן לי לעבור,

כשהתיק מכביד עלי והעיניים רק מחפשות ומחפשות,

ופתאום אני רואה תלתלים קופצים ורצים לכווני,

הלב פשוט נוחת למטה במהירות אדירה,

והפרפרים מתעופפים בתוך הבטן ולא נותנים רגע של שקט,

הכובד של התיק כבר לא מזיז לי כ"כ,

ודווקא החיבוק הלא בהכרח ארוך הוא זה שהכי נותן לי את הכוח להמשיך.

והחיוך שלך פשוט מאיר לי את הכל ומשכיח דברים שלא ממש צריך לזכור..

כשהידיים משולבות זו בזו בנסיעה לקיבוץ,

כשלפעמים לא צריך נשיקה כדי לבסס את אהבתנו,

ויש עוד המון דרכים כדי לחזק את הקשר ולהמחיש את הקרבה בנינו.

השתיקה הזאת עד שמגיעים היא הרגע לעכל את הסופשבוע שעומד להיות לי.

כל רגע של ביחד, כל דקה שיש לי אותך כאן לידי,

עוזרת לי לעבור את המשך השבוע עד לפעם הבאה.

להרגיש את הגעגוע למשהו גדול, לאהבה ולקרבה עצומה כל כך,

להבין שדבר כזה הוא לא מובן מאליו, ואי אפשר להתייחס לזה כאל משהו רגיל,

שבשביל קשר כזה צריך המון כוח נפשי, לחכות ולצפות, להתגעגע ולקוות,

לדמיין, לחלום, לחשוב ולחשוב ולחשוב..המון..

אני כל כך שמחה שיש לי אותך, ושאתה כאן להקשיב לי ולתמוך בי כשצריך,

אין לך מושג כמה אתה חשוב לי, וכמה אתה יקר לי.

תודה לך.