יושבת,כאן,לבד.
לאחרונה יצא לי לחשוב המון,על הכל.
על כמה שאני יכולה לטעות בנוגע לדברים מסוימים,מצבים מסוימים,הרגשות מסוימות.
יצא לי לחשוב עד כמה הסביבה שמקיפה אותי מגעילה ופאתטית.
חשבתי על איך אני מסוגלת לעבור יום יום את אותו הדבר כמעט.
וכמו כל בנאדם נורמאלי,בערך,עברו בי מחשבות על כל מיני דברים דבילים,כמו,אוהבים אותי? שונאים אותי? אם כן,למה? איך? מי? אני שונאת את זה,
שונאת את המחשבות על מה העולם חושב עליך,מה הוא מצפה ממך,איך הוא מסתכל עליך,מה לא לשים כדי לא למשוך יותר מדי את תשומת ליבם של האחרים,מה כן לשים כדי למשוך את תשומת ליבם של האחרים,כי זה פאתטי ומפגר..אנושי.
וכמו כל בת אנוש גם אני חושבת על הדברים האלה,גם אם אני שונאת את זה,זה לא יעזור.,המחשבות הללו תמיד יחלפו בראש ויזכירו לי על כמה שכל המצב הזה כובל אותי,על כמה שהמצב הזה,של "מה האחרים חושבים" יצא מכלל שליטה.
אנחנו תלויים בזה,זה שולט בנו,זה אוכל אותנו.
אני מתגעגעת לימים שהיינו קטנים,תמימים,כולם היו חברים של כולם,לא היה אכפת לאף אחד איך הוא מתלבש,מה המשקל שלו,מי החברים שלו,האם כדאי להיות חבר שלו,מה יקרה אם אני אדבר איתו-לאיזה מצב חברתי אני אגיע,איך הוא אוכל,איך הוא נושם.
אנחנו חברה מסכנה,ואני מרחמת עלי,עליכם,על כולם על כך שאנחנו נמצאים בחברה הזאת,על כך שאין דרך להימלט מזה,הרי,כולם בונים את החברה הזאת,כל אחד פה הוא מרכיב מסוים של כל השרשרת המסריחה הזו.
נהיינו במשך השנים אנשים טחונים באגו עצמי, כל אחד ואחד מאיתנו.
אז איפה בדיוק אני אמורה למצוא שקט? לפחות לכמה רגעים..
איפה אני יכולה למצוא מצב,חוץ מאשר שאני לבד,חוץ מאשר אני עם חברים מאוד קרובים אלי |למרות שגם אז לפעמים הדברים קורים| מצב שבו המחשבה הזאת לא תעבור לי בראש כל כמה זמן?אין כזה מקום.
לאן אני הולכת? לעבר שומקום.
האנשים שהכי קרובים אלי מפתיעים אותי עם היציאות אגו המפגרות שלהם,ואני לא אומרת שלי אין,ובגלל זה כבר נמאס לי להיות בסביבה הזאת,כל אחד נלחם פה על האגו של עצמו כי אין דרך אחרת,אם לא תלחם על האגו שלך,ירמסו אותך. זה משאיר לך רק ברירה אחת,להמשיך ולהילחם במציאות המסריחה והגועלית הזאת.
ואז תגידו לי,תנשמי עמוק,תירגעי,תהיי קצת לבד ותנתקי מהכל..בולשיט,
זה כבר כמה ימים אני מנותקת מכל הסביבה הזו,כל ערב אני על הגג,יושבת וחושבת,והאמת?זה רק יותר מבלבל ומציק.
אולי אני כותבת לעצמי כרגע,אולי אני סתם מסכמת לעצמי את כל המחשבות שעוברות לי בראש,אולי בעקבות כך אני אבין לאן אני ממשיכה? הרי אני כבר יודעת באיזה מצב אני קיימת,עכשיו אני צריכה לראות לאן אני הולכת מהנקודה הזו,איך אני משנה את כל החרא הזה שתהיה לנו סביבה הרבה יותר בטוחה והוגנת,צודקת.
וכאשר אני מסתכלת על מה שאני כותבת,בכללי,אם זה הפוסט הזה ואם אלו השירים שלי,אני רואה שאין פה שום פירור של הרגשה\אנרגיה\תחושה\אמירה\שורה\מילה חיובית.
אין פה שום דבר על האופטימיות,על השמחה,על הטוב שבחיים,מה כן טוב בחברה שאני מוקפת בה,מה המניעים שלי להמשיך להיות בחברה הזאת ולא לוותר.
למה אני לא רושמת על זה?שאלה שקשה לענות עליה,מה שאני מרגישה,אני כותבת.
אולי המחשבה החיובית שלי,ההרגשה הטובה שלי לא פועלת כבר הרבה זמן,צריך לשמן אותה,הבילויים שעושים לי טוב,הדברים שמצחיקים אותי,החיוך שאי אפשר בדרך כלל למחוק מהפרצוף שלי..זה לא מספיק,זה לא מספק.
ההרגשה שמבפנים לא משתנה,ובגלל שלא כל כולי מודעת לרגשות לעצמי,אין לי מושג איך לגרום לזה להשתנות.
אז חפרתי כאן את כל המחשבות שרצות לי בראש ואני גאה בכך,הצלחתי במשימה,זה דורש מאמצים לא קטנים כדי לכתוב על\את מה שעובר לי בראש.
כלואה בין ארבעה קירות שמלווים אותי לכל מקום.
הקירות האלו מאכילים אותי,משקים אותי.
אין שום דרך לצאת מאותו המחסום,
הקירות האלו מאין רגשה הנמצאת בי.
ארבעה קירות שמייצגים חומה,
חוסמים כל מה שנראה להם שלא כדאי,
אין בהם כל תחושה דומה,
למה שפעם,עבר עלי.
המציאות שגרמה לקירות להיבנות,
לא מרגישה,לא מודעת לאשמה.
רק האווירה שבין ארבעת הקירות מסוגלת להשתנות.
אך מסביבי מוצפת הדממה.
נשענת על אחד הקירות,
מבינה לאן הגעתי.
רוצה לשבור,מחפשת משהו שיאפשר לדבר לקרות,
אך בינתיים,עוד לא מצאתי.
[נכתב ב-12.12.06]
שיחזרתי את הבלוג שמחקתי לפני יותר משנה,
מצאתי שם דברים שכמעט שכחתי שכתבתי אותם.
מצחיק שהסיבה לכך שמחקתי את הבלוג ההוא, היא דורון.
דורון האהוב שלי, שפחדתי שיראה מה שאני מרגישה.
חזרתי מהקיבוץ, היה הכי טוב שרק אפשר(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
