אין ספור מילים, אין ספור אותיות.

המון מחשבות נערמות אצלי בראש.

מנסות להקל על הבלבול ורק גורמות ליותר נזק.

ולא תמיד אפשר להאשים את הגעגוע,

כי הייתי שם.

ועוד אהיה שם,

אבל המניעים שלי הם כבר מזמן אחרים לגמרי.

אפשר לקרוא לזה ויתור,

אפשר לקרוא לזה השתחררות.

מה שבטוח זה שבמקום שבו חיפשתי את נחלת אהבתי,

לא מצאתי מקום נוח לשבת.

מצאתי נחלות ידידות משובחות להפליא ולכן אני חוזרת לשם,

כי יש במקום ההוא מקור לאושר שלי,

אך לא מספיק.

אני באה לכאן במטרה להשקיע גם כאן,

במקום שזנחתי ולא בצדק.

בתקווה למצוא את המקום המתאים,

ולתת לעצמי את האפשרות לא לברוח ולהתחבא מהמעשים שלי,

אלא למצוא מחויבות ולתת לעצמי להתמסר לטווח ארוך,

להפסיק לקפץ מסיר לסיר,

ולהיכנס לתוך תנור גדול ומחמם.

4.11.95

לא, אני לא עומדת לתאר את אותו הערב של הרצח.

אלא דווקא מסיבת יום הולדת. יום ההולדת השלישי בחיי.

לפי התמונות, זו הייתה מסיבה נהדרת עד אותו הרגע.

מאז גדלתי לתוך המציאות של "ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בתאריך של יום הולדתי".

זה היה מאוד משמעותי בעיניי. ולקחתי לי את זה כתפקיד:

לזכור ולהעביר הלאה.

כי אסור שהמקרה שקרה יחזור שנית.

עברו 12 שנה ושום דבר לא השתנה,

המדינה שלנו לא יישמה את הלקחים וממשיכה באלימות ובהרס הפנימי שלה.

כל עוד לא יהיה שלום בינינו איך אפשר לצפות ולקוות לשלום עם מדינות מבחוץ?

במקום להמשיך את דרכו של רבין "כן לשלום ולא לאלימות"  אנחנו רק דורכים ויורקים עליה.

אתם אומרים שאכפת לכם, אכפת לכם ממה שקורה במדינה הזאת.

ובעצם מה אתם יודעים על מה שקורה בכבישים?

מה אתם יודעים על מספר הנשים שנאנסות מדי יום,

מספר האנשים שנרצחים מסיבות אכזריות וטראגיות?

כמה פעמים אתם מסתכלים בעיתון, קוראים, ואחרי כמה שניות מדפדפים לעמוד הבא וממשיכים כרגיל?

זה נקרא אדישות.

הגיע הזמן להסיר את האדישות ולהתחיל לפעול.

אם זה לחתום על עצומות נגד תאונות בדרכים ואם זה כל דבר אשר יטיב לעזור בצורה כלשהי.

רבין אמנם נרצח- אך רעיונותיו וערכיו עדיין קיימים.

מילותיו האחרונות הן צוואתו,

שירו האחרון הוא סמל:" אל תגידו יום יבוא הביאו את היום".

ועכשיו, תסתכלו על עצמכם ותבדקו,

מה אתם עושים בשביל ליישם מסרים אלו ולהתמודד באלימות?

רק כשהולכים משם מבינים למה כ"כ רוצים לחזור.

כאשר אתה בונה לעצמך חיים בשלט רחוק, קשה לפעמים לשלוט על מה שקורה בשטח.

וכמה שתרצה להגיע ולראות מקרוב, זה לא תמיד יהיה אפשרי.

יותר גרוע, כאשר יש לך שני עולמות לטפל בהם,

האחד בקרבתך והשני בשלט רחוק, זה כמעט בלתי אפשרי.

כמובן שקל יותר לטפל בעולם שקרוב אליך ולהושיט את ידך אליו.

אך מה קורה שהעולם הרחוק הוא העולם שמביא לך יותר אושר?

מה קורה שהעולם הקרוב מרגיש בצורך שלי בעולם הרחוק ומתחיל להתעלם?

מה קורה שכמעט נעלמת לך הגישה הנה והנה ואת פשוט תלויה באוויר?

מה קורה שכבר נגמרו לך הרעיונות ומה שבא לך זה פשוט להישאר שם ולא לחזור?

לפעמים נדמה שאין סיבה יותר לדברים מסוימים,

אך בלעדיהם, לא בטוח שהיית מצליחה לנשום.

כמובן שנהנתי בנסיעה האחרונה, וזה מה שכואב לי- שאני מרגישה שם בבית יותר ויותר.

אוהבת אתכן