ואת רוצה שוב לחזור לשם,

להרגיש את העייפות הזאת,

ליפול אחורה בידיעה שיש מי שיחזיק.

להרגיש את הכמעט הזה כל כך קרוב, ולברוח בתירוץ די גרוע.

להיות תלויה במישהו כל הלילה ולחבק לחבק לחבק.

להרגיש איך החום גובר על הקור המקפיא הזה.

החום הזה שכל כך התגעגעתי אליו.

לחכות לרכבת שתיקח אותי למקום שאליו אני חייבת לשוב, בלי רצון כלל.

עוד חיוך אחרון, עוד נשיקה קרובה לשפתיים.כמעט.

כשלפני זה באוטו, מתנגן השיר של סוף הסרט של אסקימו לימון, עצוב.

ואיך אפשר שבלי כל האושר יהיה קצת מקום למחשבה רעה, לסדק בלב?

טעיתי. אני יודעת. לא הייתי צריך לומר לך את זה.

אבל כבר אמרתי, ואין דרך חזרה.

למרות שגם אתה אמרת את זה איכשהו..

למה כבר לא קורה  עם זה משהו?

למה תמיד יש את השתיקה אחרי, את הבלבול, את המתח?

אני אבוא עוד פעם, כי קשה לי בלי, זה ממכר.

תמיד אחרי זה אתה מתקשר, וגורם לי להרגיש מעורערת.תמיד.