לבסוף חזרתי לכאן, לאחר איומים נוקבים שאני סוגרת את הבלוג. חזרתי, במבט מושפל ואנחה קלה.
אני מוקפת באידיוטים.
אבל האידיוטים לא יודעים שהם אידיוטים, כי הם אידיוטים.
אחי: "מי בא לשחק שש בש?".
אני (בקידור גבות ומבט זועם): "אף אחד!".
אחי (בהנפת אגרופים באויר): "דיי כבר, נמאס לי, תשחקו איתי!".
אני: "מי המטומטם שלימד אותו שש בש? מי?!".
אבא (משפיל מבט וקובר את פניו בעיתון): "אני. הבאתי את השש בש הזה סתם, לא זוכר אפילו למה. לא יודע למה עשיתי את זה".
אני: "הכל בגללך!".
וכן, זה שאח שלי אובססיבי לשש בש הארור זה כבר ידוע, אבל התחנונים והדרישות שלו עוברות כל גבול. כל יום, באותה השעה, הוא נעמד במרכז הסלון, חמוש בלוח השש בש השחוק. הוא נעמד, ומפזם את המשפט הקבוע. "מי בא שש בש?". בשנייה שנאמר המשפט הזה, כל דיירי הבית טורקים את דלת חדרם, ומשתקעים בו עד למחרת. ואם אחי במוד תינוקי במיוחד, ומתחיל לייל כמו חתול רחוב מוכה, אין ברירה, וחייבים לשחק איתו. אחרת, הילד ייצא מדעתו, יאיים לשים קץ לחייו, ויפרוץ בשלל קללות גסות. כזה הוא אחי.
היום בבוקר הקאתי. הרכנתי את ראשי מעל לאסלה והקאתי. הקאתי את חתיכות הטונה שתקעתי אתמול בבית הקפה עם בת דודה שלי. הקאתי, אבל לא הרבה.
כל הלילה התפתלתי במיטה מרוב בחילה, כמעט קפצתי מהחלון. זחלתי מהמיטה למטבח, לגמתי בפראות מים קרים, אבל זה לא עזר. רק בשבע בבוקר, שאמא כבר השכימה קום, הופעתי בפתח חדרה עם דמעות בעיניים והצהרתי שאני חייבת להקיא.
"אמא.." מלמלתי בעיניים אדומות ודומעות.
"דיי כבר, גל, תן לי לישון עוד קצת". היא צווחה, מתוך שינה.
"זה לא גל..", העלתי עובדה מפתיעה, "זו קורל".
"מה קרה?". היא הזדקפה וסוף סוף פקחה עיניה.
"אני חייבת להקיא, אני לא מרגישה טוב". סיננתי בטון אנוס והסתובבתי לעבר השירותים.
"מה יש לך?". היא שאלה בהסטריה, בעודני מטילה את מימיי היישר לתוך האסלה. יותר נכון מטילה את הטונה הארורה.
לאחר הקאה משחררת, התגלגלתי חזרה למיטה וניסיתי להמשיך במלאכתי החשובה ולישון, אבל לאמא היו תכניות אחרות.
"את רוצה שאני אשאר? אני לא אלך לעבודה!". היא סיננה בהסטריה והחלה להתהלך בחדר בעודה מניפה בגדים באויר בנסיון למצוא משהו ללבוש.
"לא אמא, אני מרגישה יותר טוב". אמרתי במסכנות וקברתי ראשי בכרית.
"לא, לא, אני אשאר". היא המשיכה להשתולל.
אחרי שדחפתי את אמא לעבודה בכוח, חזרתי לישון.
התעוררתי למשמע צלצול הטלפון.
"הלו". עניתי בערנות מוזרה.
"קורל? מה איתך?". שאלה אותי בת דודתי, איתה הלכתי אתמול לבית הקפה ותקעתי סלט טונה עצום. אמא כבר טרחה לעדכן אותה במצבי הקטלני.
נשבעתי לה שאני מרגישה טוב והלכתי להרתיח מים לתה. וכך התחלתי את הבוקר שלי. בהקאות וכוס תה.
הימים האחרונים היו עמוסים, ולאו דווקא במובן הרע.
רוני חגגה יום הולדת.
ליעד חגגה יום הולדת.
מור חגגה יום הולדת.
סיבות למסיבות.
לרגל יום הולדתה של רוני יצאנו למסעדה, ושם המשכנו לביתה, לחפור בזכרונות העבר. כלומר, ראינו קלטת של מסיבת הסיום של היסודי, ומופע וינטר, מופע הסיום של כל בתי הספר היסודיים ברמת גן. לילה של השפלות ומבוכה אינסופית. טוב, יום הולדת לרוני.
לרגל יום הולדתה של ליעד הכנו לה כרטיס ברכה ענקי ומושקע ביותר, למרות שזה היה רק ניסיון מרושע של מור והתחרות בכרטיסי ברכה אחרים שליעד קיבלה. רצינו להיות דה באסט. קנינו בריסטול ורוד ענקי, קיפלנו אותו לשניים, קישטנו בטוב טעם, ואף ציירתי במו ידי המופלאה ציור של פניה של ליעד, אותו הדבקנו על גבי הבריסטול הענק.
קנינו מתנות, הופענו בפתח ביתה, שרנו שירי יום הולדת, תקענו עוגת שוקולד ופרשנו בשיא.
אבל זה לא נגמר עדיין. ביום חמישי, נחגוג לליעד בבית קפה. וכשאני אומרת 'נחגוג', אני לא מתכוונת למספר מצומצם של חברות נמרצות ופעלתניות, אלא למספר עצום של 30 אנשים, לא כולם שפויים. כנראה שהולך להיות בן זונה, ולא במובן הסלנגי של המילה.
ומחר, יום רביעי, היום בו מתייצבת המנקה בשבע בבוקר, נמרצת ואנרגטית, מוכנה ומזומנה לקרצף את ביתנו הקט.
אין לי שום בעיה איתה, אבל האישה לא מפסיקה לזמר ולרקד. כלומר, היא ממש חייבת לפתוח את הרדיו על תחנות נידחות של שירי ארץ ישראל, לשיר ולפזז בהנאה בעודני מנסה לישון.
תופעה.
אז כנראה שאני שוב אאלץ להשתקע אצל סבתא וסבא מחר בבוקר.
cheers ולילה טוב,
קורל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
