את הבוקר פתחתי בכוס תה רותח וקליפ של אואזיס באמטיוי2.
חשבתי שאין דרך יותר נפלאה מלפתוח כך את הבוקר ועוד להתחיל ללמוד בשעה שנייה, אבל אלוהים הנחית עליי הפתעה מתקתקה.
ישבתי עם כוס התה באפתיה משוועת, בוהה בטלויזיה, ולפתע גיליתי שהזמן טס שנות אור. סרחתי סביב צווארי את צעיפי, גרבתי גרבי, הכנתי מטרייתי, והמראתי לתחנת האוטובוס. הגשם החל לטפטף אך הגעתי בשלום לתחנה.
ההמתנה הקבועה החלה. מסתבר שבשנייה שהגעתי האוטובוס הארור כבר עבר. יופי.
חיכיתי 20 דקות מורעלות ומלאות באנחות ונשיכות שפתיים למראה הדקות בשעון שחלפו בטיל. עליתי על האוטובוס, משאירה מאחוריי שובל של טיפות מים שנוזלות מהמטריה הכעורה שלי. מדובר במטריה בצבע טורקיז ערבי עם טאץ' של כחול ערבי עוד יותר.
התיישבתי על המושב המעופש בפרצוף מעונה והנחתי את התיק על המושב שלצידי. הנסיעה הייתי קצרה יחסית, אבל בכל זאת איחרתי. נכנסתי לאולם הספורט שמעליי מגוננת המטריה הערבית ודילגתי על מגפי השחורים. כל הבנות כבר היו ישובות על הריצפה למרגלות המורה המרושעת לספורט. שיער קצוץ, קול גברי, בגדי ספורט מסודרים, משרוקית היא מאורגנת טיפ טופ ליצירת מראה קשוח ואכזרי. וכך גם היה השיעור. כפיפות בטן, ריצה, שכיבות שמיכה, הכל בשיעור אחד. ולקינוח משחק כדור קצרצר.
"אם אתן רוצות שהשיעור יסתיים, אתן צריכות להניף את הכדור באויר 20 פעמים מבלי שהוא ייפגע בריצפה". היא הכריזה בעליזות וציחקקה צחוק מתנשא ומרושע.
בעודנו מקפצות וסופרות, נלחמות כדי שהכדור לא ייפגע בריצפה, היא נעמדה יחד עם מורה נוספת לספורט והביטה בנו בשביעות רצון. קיפצנו ודילגנו, ובין לבין חטפתי כמה נגיחות מהכדור בראשי, אבל עשינו זאת, ושוחררנו מוקדם.
"מואהאהאה". המורה המשיכה לגחח בעודו נסות על נפשנו היישר אל מחוץ לאולם.
לאחר שעה מייגעת של טירונות מקוצרת, המתינו לנו שעתיים מתמטיקה. שואה. כמובן שהדיונים הקבועים האם להבריז או לא נפתחו כסדרם, אבל לבסוף הוכרע שלא נבריז. חנונים שכמונו.
שעתיים מתמטיקה עברו, ואחריהם שעה של תנ"ך. ואז שעתיים הסטוריה. ואח"כ שעתיים ספרות.
היום הזה היה נוראי, הן מבחינת שעות והן מבחינת חומר. פשוט יום מחורבן.
ברבע לארבע הסתערנו החוצה אל עבר תחנת האוטובוס, בגשם זלעפות (טוב, כמה טיפות פה ושם), ושם כבר היו כאלה שהקדימו אותי.
התחנה הייתה עמוסת ילדים ואיך שהגעתי האוטובוס הגיח. תזמון נפלא, חבל שהוא לא מתרחש לעיתים קרובות. נדחסתי פנימה באלגנטיות, ובדרך רמסתי בעזרת מגפיי הפלטפורמה שלי מספר ילדים. בידיי אחזתי במטרייה הכעורה שהייתה רטובה מאוד, ולכן מרחתי אותה על כל מי שעט עליי בנסיון לעקוף אותי ולכנס לאוטובוס לפניי. ראו הוזהרתם, מטרייה מכוערת ורטובה בידיי.
מרוב הלחץ וההדף של האנשים הנדחפים, היא נשברה. ניחא, כבר אמרתי שהיא מכוערת.
באוטובוס היה חמים, אבל מצחין ועמוס, כל אחד בתחת של השני. הרגשתי כאילו אני יושבת בתוך פח זבל, פתאום ממש נגעלתי מהמושבים, לא יכולתי לחכות לרגע שאני אגיע הביתה.
ירדתי מהאוטובוס בעקימות, מנסה ליישר את המטרייה הארורה. נלחמתי ברוח הסוערת והגשם שלא הפסיק לדלוף, אבל המטרייה המשיכה להתעקם ולא למלא את תפקידה ולהגן עליי מפני הסערה.
צעדתי בכבדות לכיוון הבית ובדרך כמעט שטבעתי בבוץ.
נכנסתי הביתה בחמיצות, והשלכתי את התיק על הריצפה במסכנות.
התיישבתי על הספה והתחלתי למנות אלפי סיבות על כמה שאני מסכנה, וכמה שהיום הזה היה מחריד, מיותר, וכמה שאני מסכנה.
לא עבר הרבה זמן מאז הרחמים העצמיים שתקפו אותי, ואמא הורתה לי לרדת למטה איתה לקניות בסופר.
הקור בחוץ היה מטורף, הרגשתי אותו עד לעצמות. הצטיידתי בכפפות שחורות ודהויות שלא כל כך עזרו לי בלחמם את ידיי שהפכו לשני גושי קרח לא מתפקדים.
נכנסנו לסופר והחלנו מעמיסות מצרכים על העגלה. עשינו משלוח וחזרנו מותשות הביתה.
לא הספקתי לגמור את כוס התה השנייה לי היום, וכבר הגיע השעה לשיעור הפרטי.
"רגע, קבענו להיום?". שאלתי את המורה הפרטית בטלפון בפלצנות ובנסיון עלוב להתחמק מהמאורע.
"כן, כן, לעוד חצי שעה". היא עשתה וידוי הריגה.
"אה, כן, פשוט..שחכתי לגמרי". גיחגחתי בפנים מזוגגות.
חצי השעה האומללה עברה בשנייה, וכבר הייתי קבורה בתוך ערימות הדפים הגדושות בתרגילים מכוערים-משהו במתמטיקה.
השתדלתי להתרכז ככל שיכולתי, והצטערתי שלא בלעתי חפיסה של כדורי ריטלין לפני תחילת השיעור.
הריח הארומטי של התה עוד היה באויר והרדים אותי עוד יותר. הרגשתי שהראש שלי צונח לתוך השולחן.
הייתי כל כך מותשת, שלא יכולתי להרים את היד ובטח שלא לפתור תרגילים בנושא 'חשבון דיפרנציאלי'. אבל גם זה הסתיים ועבר.
ועכשיו, אחרי שקיעה ברחמים עצמיים, פרכוסים מרוב קור, תרגילים במתמטיקה וקניות חפוזות בסופר, אני הולכת לחנוך את מיטתי, מקדשי, הדבר הנעלה ביותר עלי אדמות ברגע זה.
לילה קריר שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
