או בוקר של לילה ארוך?
מרוב קיטורים ו'מזמורי מרפא בלולים באנקות' לא הספקתי לבשר את החדשות הטובות, והבוקר הנפלא שהיה לי. התה החם שחיכה לי ליד המיטה, המצלמה החדשה שאבא קנה לי אחרי הרבה זמן שהתחננתי, ושתיקנו לי את הגיטרה.
כי כל זה בכלל לא קרה
.
הגיטרה עדיין מעלה עובש על יד המיטה, לא קנו לי שום מצלמה ועדיין לא מצאתי את בכיר ליבי. אופס, בעצם, בכלל לא כתבתי על זה למעלה.
את בוקר יום השבת פתחתי בשעה 7 אפס-אפס, לצלילי מלמוליהם של אמא ואבא מהמטבח. השניים הוזמנו (בכפייה) לעלייה לתורה של (?) ונאלצו להשכים קום לשם המאורע. לא עברו 2 דקות וכבר אמא התייצבה ליד הדלת תוך נפנוף ידיים וקריאות נמרצות אל עבר אבא, שביד אחת נעל נעליו וביד השנייה צחצח שיניו. "תמיד אתה חייב לעקב אותי, זה משהו!". תמיד את חייבת להעיר אותי, זה משהו. כרכתי את הכרית סביב פניי וניסיתי להמשיך ולישון.
הפעם השנייה שהתעוררתי, הייתה למשמע קריאות הסטריות של אחי הגאון שווידא שאני בבית בעזרת צווחות מחרישות אוזניים.
אחי: "קורל, קורל?".
(פאוזה מלווה בנחירות)
אחי: "קורל? קורל?!".
אני: "מהה?! מה אתה רוצה?!". בעיניים אדומות והבל פה שבוודאי הגיע עד לחדרו.
אחי: "כלום".
אני: "יופי".
הימים האחרונים נידונו לכישלון עוד לפני שהתרחשו, לאור העובדה ששביתת המורים הסתיימה (כן, עדיין לא יצאתי מזה), והלחץ והמבחנים ממשמשים לבוא. השבוע היה סיוט בבית ספר, אחד השבועות הגרועים בחיי. באמת. נשבעת.
מליון שעות של מתמטיקה, הסטוריה ותנ"ך. והמורות. כל אחת יותר פגומה מהשנייה.
המורה לתנ"ך - מדובר בגברת עם קול מחריד, אני לא אתפלא אם היא הסיבה לחור באוזון. ועוד עובדה מעניינת, אין לה צוואר. כלומר יש לה, אבל הוא פשוט מחובר לסנטר. מן משטח החלקה שכזה. מה שגורם לראש שלה להראות כאילו הוא מורם כלפיי מעלה כל הזמן. ויש לה גם עיוותים בפנים. טוב, אני במקומה כבר הייתי טוענת לאי-שפיות ומתפטרת, הבנתם את הפואנטה.
המורה להסטוריה - ובכן, פה יש לנו עסק עם דרום אמריקאית, או ליתר דיוק אורוגוואית (פיי, זה נראה כמו זן של לטאה).
היא מתהדרת במבטא מחוספש של רררייש מצלצלת-משהו ושששין ששוררקת-משהו-משהו.
אין לי טענות רבות אליה, השיעורים שלה עטירי ניסוחים מושכי עין וסלטות באויר. אוקיי לא סלטות, אבל בואו נאמר שאת השיעורים שהיא נותנת אני תמיד משתדלת להכין. והיא נותנת כל שיעור. והרבה.
המורה למתמטיקה - הו, הוא כמעט הדובדבן של הקצפת. תשאלו את שחף. בעצם, אל תשאלו את שחף האומלל, שהרי שונא עד עמקי נשמתו את מורה זה, שרגשותיו הדדיים כלפי שחף אז וול. בקיצור, שנאה מלווה בירידות עצבניות מאחורי הגב.
המורה נענה לשם חביב, שאני בטוחה שכיכב פה מספר פעמים בבלוג.
חביב לימד אותנו גם שנה שעברה, ואין דבר שהוא שונא אותר מהכיתה שלנו. בעצם, חוץ ממשרד האוצר.
על חביב המצאנו המון שירים ואף הרצנו עליו הרבה דאחקות, אבל כשזה מגיע ללימודים העניין הופך לרציני ביותר. בואו נאמר שיש לו קושי בניסוח והסבר, ואולי גם בכתיבה. כתב חרטומים עקום ורעוע ודרך למידה לא מובנת ומסובכת נורא.
אוקיי, אני מודה שהכיתה שלנו היא לא קבוצת גאונים מעורריי מחלוקת, אנחנו אפילו נוטים לנכות מסויימת במוח ו90% מאיתנו הם ערסים שהוצאו מניסוי מחקרי של נשיונל ג'אוגרפיק, אבל זו לא סיבה לא לדעת ללמד אותנו.
את מערכת היחסים שיש לו עם שחף ניתן לגאנות פה ושם, שכן אין שיעור בו חביב לא מעיר לשחף בלי סיבה. לדוגמה, הפעם בה אני ושחף ישבנו אחד ליד השנייה ואני הייתי במוד היפראקטיבי ביותר, קיפצתי והתעופפתי באויר, דיברתי, קיללתי, אכלתי, עשיתי את כל הדברים שאי אפשר לעשות בשיעור, בזמן ששחף ישב יפה ובשקט, והעתיק מהלוח. לפתע, שחף פלט מילה או שניים, ככה במקרה, ממש בטעות.
חביב: "שחף, מה קורה לך היום?!". (בזמן שאני יושבת לצידו ומדברת ללא הרף).
שחף: "אבל חביב.." (בעיניים דומעות ופרצוף מוכה אימה).
המורה לתאטרון עיוני - חיכיתם לדובדבן של הקצפת? דר יו גואו. מדובר בפוקינג גמד מגושר (כן, גם הוא כיכב פה בבלוג מספר פעמים, אבל עכשיו תוכלו לדעת במה מדובר בדיוק).
וול, כמו שאמרתי גמד מגושר, הומו לא מוצהר (או שכן?), בדמות של שוכן מערות קירח לבוש בחולצות בטן ססגוניות.
לפעמים נדמה שהוא פגוע שכלית, ולפעמים נדמה שהוא סתם נאד נפוח. אבל מה שבטוח, הרי המראה מדבר בעד עצמו, שהבחור קלולס לגמרי, לא יודע מהחיים שלו. בפעם הראשונה שהוא נכנס לכיתת התאטרון ההרפתקנית שלנו הוא ניסה לעשות רושם של בחור אפל קשוח, ואכזר ולא כדאי שנהתל או נתעסק איתו. כמובן שהנסיון מעורר הרחמים שלו כשל, ואף הפך לקרקס שלם בו כולנו מקפצים ומריירים על השולחנות, בזמן שהוא עומד במרכז הכיתה, מתייפח ומתחנן כמו הומלס על ריצפת רחוב שנקין בתל אביב, רק במקום סמרטוטים מלוכלכים, חולצות בטן זעקניות בשלל צבעי הקשת.
וכך חולף, עובר לו כל שיעור. בעל המום בוכה ומתחנן שניתן לו להעביר שיעור כראוי, ואנחנו - לפתע מתעוררים לחיים והופכים להיפרים על קראק.
הבחור הוא פשוט אייטם בכיתתנו, אפילו יותר מקחטייב.
וכאן תמה פינת הלשון והידע בנוגע לאנשים שמלמדים אותנו, או לחילופין, מתיימרים ללמד אותנו.
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
