"קורל קומי, אני אשים לך טיפות". אמא צווחה באוזני הסתומות היום בעשרה לשבע בבוקר.
ובכן, בגלל שכואבות לי האוזניים בטירוף ואני לא שומעת בהן בכלל, הרופא דחף לי טיפות שבינתיים מבצעות את עבודתן באופן חלקי במיוחד. כלומר, פחות כואב לי, אבל אני עדיין לי שומעת טוב
.
"לא..עזבי, אני אשים..אני מתחילה שעה שנייה". מלמלתי בנסיון להתחמק מזרם של כימיקלים שיחלחל לי לאוזן בשעה שבע בבוקר.
אמא ואחי הסתלקו כל אחד לעבודתו\כיתתו ואני נותרתי לבד בבית. ולא, לא שמתי לעצמי את הטיפות בסוף, כי לא היה לי כוח להתחיל לעמוד על רגל אחת, בעוד ראשי מוטה לצד ולקפץ מרגל לרגל כדי לוודא שהטיפות אכן חדרו לאוזניי האומללות.
קיבלתי אפס היום בבוחן במתמטיקה. פשוט אפס. עגול. 0.
מעולם לא קיבלתי אפס כזה מובהק, הציון הכי נמוך שלי היה במבחן ארור בתנ"ך, והוא עמד על 43 בקירוב. וגם אז רצתי במזדרונות בית הספר בדמעות, פנים סמוקות ונפוחות מכעס ובכי היסטרי.
"קורל מה קרה לך?". כולם היו המומים למראה פני פרדי קרוגר שהשתלטו עליי.
"נכשלתי בתנ"ך!". זעקתי כאילו אני בדרכי לגליוטינה.
התגובות היו כל כך אפתיות, זה רק גרם לי להתחרפן עוד יותר.
"מה? בגלל זה את בוכה? כולה תנ"ך". (כולה תנך?!?!).
"כולה תנ"ך?!?! נכשלתי! אני אמות!". המשכתי להתייפח ולאיים שאשים קץ לחיי הכישלון שלי.
וכן, עכשיו כשאני חושבת על זה זה מגוחך, אבל אז פשוט רציתי להתאבד. קיללתי את המורה לתנ"ך כמו שלא קיללתי מעולם (ויש לי פה ג'ורתי במקצת) וכמעט שתלשתי את שיערות ראשי.
אבל עכשיו קיבלתי אפס בבוחן במתמטיקה. כל הכבוד קורל.
וחוץ מלימודים ארורים, הכל ארור גם כן.
במיוחד אח שלי. בזמן האחרון אני מפחדת שלא אשתלט על עצמי ואחנוק אותו במו ידיי בכל הזדמנות שנהיה לבד\אשליך אותו מהחלון\ אטביע אותו באסלה.
הוא כל כך עולה לי על העצבים שזה מטורף.
אני: **טוק טוק**
אחי: מי זה? (בטון אפתי שמרמז על העובדה שהוא חזר מבית הספר ב12 בעוד אני זוחלת מתחנת האוטובוס בשעה 3-4).
אני: אני! (בהנפת ידיים ובעיטות של שור לתוך הדלת).
אחי: מי זה? (שוב באותו הטון המטומטם, החלול והבלתי נסבל).
אני: אני!! (במצב של אדמומיות חריפה בפנים בתוספת של וריד נפוח במרכז המצח ואגרופים מונפים ומוכנים לשימוש).
אחי: רגע.
אני:
אחי: מה את צועקת? (בחוצפה שלא תתואר בה הוא מעז לעשות לי פרצוף כועס כאילו הוא הפגוע בכל הסיפור).
אני: תקשיב, שלא תעז יותר לשאול מי זה, אתה יודע שאני חוזרת בשעות האלה ולוקח לך שנה לפתוח את הדלת.
אחי: **מפנה לי את הגב עוד לפני שאני מסיימת את המשפט וחוזר לשחק במחשב הארור שלו**
וכך חוזר חלילה יום יום.
הוא שם את התחת הלבן והמצ'וקמק שלו על כיסא המחשב בשעה 12 בעוד אני מופיע בבית בשעה 4 בפנים של עלובת החיים.
וכל יום הוא מעז לשאול "מי זה?" בטון השחצני ונותן לעצמו חצי שעה לפתוח את הדלת. ככה זה שלומדים בכיתה ו' ומסיימים ללמוד ב12. זנות שלא תתואר.
והיום הגיע השיא, כאשר צלצלתי אליו מספר דקות לפני שהופעתי מרוגזת בפתח הבית והזהרתי אותו שאני קרבה להגיע.
וברגע שדפקתי בדלת, מעוכה ושחוקה שמעתי את הצעדים המאושרים שלו. מין קפיצות אושר כאלו, שאומרות "אני בבית כבר שלוש שעות, הספקתי לאכול, להקיף את עצמי 20 פעם, לראות טלויזיה, שוב לאכול ולסיום, גם לשחק במחשב".
וגם היום, למרות שצלצלתי להזהיר אותו שאני קרבה לבוא, הוא שאל "מי זה?" בטון הנטעב ונתן לעצמו חצי שעה עד שטרח לפתוח את הדלת. כמובן שנגלו לעיניו פניי האדומות והזועמות ולכן הוא דאג לפתוח את הדלת ומיד לרוץ למאורה שלו. חוצפן.
אין דבר שאני יותר שונאת מהעובדה שאחי מסיים ללמוד לפניי. וזה קורה כל יום, אז הבנתם את הפואנטה.
אז אחרי שדשנו בנושא "איזה אחות נפלאה אני", נדוש בנושא אחר, יותר נהדר - בדיקות דם.
"קבעתי לך למחר בדיקת דם ברבע ל9". אמא צווחה מהמטבח בטון מאושר, משום מה. מה היא ציפתה שאומר? "ואוו, תודה אמא, את כזאת נהדרת שקבעת לי את התור".
"בסדר..". מלמלתי בלית ברירה וחשבתי רק על התועלת שאפיק מבדיקת הדם הלא נחוצה הזו, והיא כמובן שאפסיד שעתיים ראשונות של לימודים מחר. נו, טוב.
"את צריכה להיות 14 שעות בצום לפני הבדיקה, ולהיות ערה שלוש שעות לפני". אמא החלה להרצות לי בעניין המטריד.
יופי, עוד דרישות? אולי לא לנשום חצי שעה לפני? לעמוד על הראש שעתיים לפני?
"בסדר..." המשכתי בגישתי האפתית והמתנשאת.
"יש היום אסיפת הורים". טרחתי להודיע בחגיגיות לאימי שעה לפני המאורע.
"מה?". היא כאילו לא שמעה.
"מה ששמעת. יש אסיפת הורים ברבע לשבע". פסקתי ברשעות, רק הקילשון היה חסר לי ביד.
"למה את מודיע לי שעה לפני?". היא צקצקה בהסטריה, כאילו שהייתה באמת הולכת.
"עשיתי לך טובה, הודעתי לך שעה לפני, עכשיו בטוח את לא תלכי". המשכתי בשלי, באותן הפנים המרשעות.
אמא לא הגיבה. היא במילא שונאת את כל אסיפות ההורים ההמוניות האלה, במיוחד שמדובר בבית הספר העצום בליך, שמונה בערך 78593 הורים בשכבה. עשיתי לה טובה, או לא עשיתי? ברור שכן.
אז אחרי שסיכמנו שאני גם אחות למופת, וגם בת למופת, אפשר לברך אתכם בערב טוב וללכת לראות הישרדות
.
cheers,
קורל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
