לאחרונה, אני מוצאת את עצמי מזניחה כל כך הרבה דברים שאני אוהבת לעשות. וזאת בשביל לרבוץ על הספא בחוסר מעש, ליילל על כמה שרע לי, על כמה שאני שונאת את בית הספר בו אני לומדת, על העובדה שאין לי עבודה ושאני זקוקה למלתחה חדשה.
הזנחתי את הציור, הזנחתי את הכתיבה הקבועה כאן וכמובן את העיסוק הבלתי נגמר בפוטושופ.
אבל לא עוד.
כבר לפני שבוע הברזנו אני ורוני מבית הספר כדי לעשות סיבוב בקניון גבעתיים ולהשאיר את מספרי הפלאפונים שלנו בכל חנות אפשרית. כמובן שזה הסתכם בלהשאיר את מספרנו בחמש חנויות עלובות, שאף אחת מהן לא תטרח לצלצל אלינו.
"שלום, אתם צריכים עובדים?". המשפט הזה נאמר לפחות 576349 פעמים באותו היום ההוא.
"אתן אחרי צבא?". נשאלה השאלה הרטורית והמתחכמת, הרי אני ורוני נראות כמו שתי זאטוטות שברחו מהגן. טוב, אולי אני נראית יותר גדולה מרוני, כי במקרים שאני שאלתי אם מחפשים עובדים, לפחות נתנו לנו צ'אנס להשאיר מספר טלפון.
"תכתבו את הפרטים שלכן ואני אדבר עם המנהל". כן בטח, כמו שאני אלך לדבר עם סר פול מקרטני.
ועד היום לא החזירו לנו אף לא טלפון אחד. נבלות.
אז כמו שברור, אני עדיין מובטלת. הרי לעשות בייביסיטר פעם בשבועיים על השכנים זה לא ג'וב מזהיר, נכון?
אני מרגישה שהכתיבה שלי התדרדרה, וזה מתסכל. אני כבר לא כותבת כל יום, ולא כי אין לי זמן, כי פשוט אין לי חשק. וזה מה שמפחיד.
אנחנו כבר לא יוצאות קבוע בסופי שבוע כמו שהיה פעם, בקושי מתראות. וה"אנחנו" הזה, אלו אני, רוני, דניאל ומור. בסופי שבוע אני מוצאת את עצמי זרוקה בבית, עם אמאבא, מעיפה צלחות וכוסות באויר על אחי, והולכת לישון מוקדם מידי.
ואני שונאת את זה. זה נמאס עליי.
לפני שבוע נזכרנו אני ורוני על התקופה של שנה שעברה, בדיוק בתקופה הזו. היינו שורצות אצלי בבית, מצלמות סרטוני וידאו מטופשים, בולסות גלידות האגנדז ונהנות מהחיים.
ועכשיו? רוני בכלל לא טורחת להגיע לבית ספר, יוצא שאני רואה אותה מקסימום שלוש פעמים בשבוע, וגם כשיוצא להפגש, זה מסתכם בהטפות מוסר על העובדה שהיא לא באה לבית ספר ושנשבר לנו הזין מלהשאר בבית בימי שישי.
אולי כדאי לחזור שוב לכיתה י'?
ועכשיו, ברוח יותר אופטימית, יש לי מבחן במתמטיקה ביום חמישי. ואין דבר שאני שונאת יותר ממתמטיקה. כלומר, חוץ מהקטעים בהם אבא ואחי חוברים נגדי, מחליטים לארגן עליי אמבוש, לדמות אותי לכדור רגל ולחבוט אותי באויר.
וגם חוץ מהקטעים בהם אמא חוזרת עצבנית מההעבודה ומגלה שהבית נראה כמו הפרצוף של בריטני ספירס.
אבל הבנתם את הפואנטה.
אני שונאת מתמטיקה, למרות שאני ב3 יח"ל בלבד. ודמיינו רגע את הכיתה שלי. 30 ערסים פגים, עם נגיעות של פאקצות רועשות בעלות ציפורניים מלאכותיות באורך השיער של מרים טוקאן, וכמובן מורה אחד יחיד ואידיוט שבקושי מצליח לפתור משוואה אחת בשיעור.
אז לא מספיק שאני ב3 יח"ל, אני גם לא מבינה את החומר. אני לא אתפלא אם יפתחו כיתה של יחידה אחת בשבילי. ובשביל עוד כמה חבר'ה מסכנים.
ולסיכום,
השבועות האחרונים היו על הפנים. זוהי רק תחילתה של השנה, ואם ככה היא תמשיך אז..זה רע מאוד.
לובלי איבנינג,
קורל, AKA הבכיינית הרדודה שלא מצליחה למצוא עבודה ולשפר את הכתיבה הדלילה שנהייתה לה
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
