"קורל, קומי, קבעת עם אבא בבנק הוא מחכה לך עכשיו". אמא מלמלה באפתיה וזרקה לי את הטלפון על הראש, ככל הנראה בכדי להעיר אותי. אמא היא בחורה עדינה, ממש כמוני.
"מה?..הלו? אבא? אתה כבר שם? אני באה..". הצהרתי בכוננות כאילו אני ערה כבר שעות.
זרקתי את עצמי מהמיטה, השתחלתי אל תוך הג'ינס החדש של זארה, צחצחתי את שיניי המצחינות ויצאתי מהבית.
הגעתי לבנק שבכניסה עמד אבא עטוף במעיל הצמרירי שלו, שרק גורם לו להראות יותר מגודל ממה שהוא.
"היי". חרחרתי, בעוד שאריות משחת שיניים דבוקות מסביב לפי, ולחיי עדיין סמוקות משינה.
"נראה כאילו הרגע קמת".
כי אולי הרגע קמתי?
"כי אולי הרגע קמתי?". מלמלתי והסרתי את משקפיי השמש שהסתירו עיניים נפוחות שנדמה היה שניפחו אותן במשאבת אופניים.
ובכן, את הבוקר ביליתי עם אבא בבנק. ולמה דווקא בבנק ולא באיזה בית קפה יוקרתי? בגלל שהיום הוא החליט שהגיע הזמן לחשבון בנק משלי. מילא, הייתי עובדת ומרוויחה כסף, אבל גם זה לא.
"כל חודש אני אפקיד לך כסף". הוא הכריז בגאווה.
"ואת תוכלי לבוא לפה מתי שבא לך ולהפקיד כסף, זה במילא קרוב נורא לבית".
השאלה היא איזה כסף? מאין אביא אותו? החשבון בנק הזה רק נותן לי מוטיבציה נוספת למצוא עבודה.
הקרב על התעודה.
והיום, הגיע אחי מבית הספר, כולו מקושט בחיוכים מתנשאים. ולמה? הבחורצ'יק קיבל תעודה. אבל לא סתם תעודה. תעודה מצויינת.
פתחתי לו את הדלת בשביזות שכוס תה דבוקה לידי.
"מה אתה מחייך?". שאלתי בפנים קודרות כאילו חרב עליי עולמי.
"קיבלתי תעודה". הוא צקצק באושר ונופף במסמך הקדוש.
"יופי..". השתדלתי לא לצאת מגדרי.
"נו? איך התעודה?". אמא צווחה מהסלון וכמעט העיפה את כוס הקפה באויר.
הוא הגיש לה את התעודה בחיוך והמתין להרעפת המחמאות שקרבו להגיע.
"כל הכבוד! קורל, בואי תראי את התעודה שלו!". אמא החלה להשתולל ולהשוויץ לכולם בטלפון על כמה שהבן שלה גאון ומחונן.
ואני?
בגלל שאני משביתת שמחות סדרתית, התחלתי לפשפש בין התעודות הישנות שלי, ולהביא את התעודה שלי מכיתה ו'. וזאת כמובן כדי להראות שאני הייתי תלמידה יותר מוצלחת מאחי. אחות נפלאה אני, אני יודעת.
התקדמתי לסלון בצעדים קלילים אך מרושעים והחזקתי במסמך המהולל.
"תראי את התעודה שלי מכיתה ו', היא יותר טובה משלו". הצהרתי באכזריות יתר והבטתי בפניו האדומות שלי אחי.
"אבל קורל, אל תשווי, הוא ממש השתפר, הציונים שלו מתחילת השנה היו לא טובים".
לא טובים? הום היו, כאילו שיא-הגרועים.
"מה הקשר, אני לא משווה. פשוט רציתי להראות שאני הייתי יותר טובה". הכרזתי בילדותיות משוועת וזחלתי חזרה לחדרי בעודי מגרדת את לסתו של אחי שנפלה לרצפה, לנוכח הציונים המזהירים שהיו לי בגילו.
אז אני ילדותית. אז מה?
מתמטיקה.
כפי שכבר התבכיינתי בפוסט הקודם, ביום חמישי היה לי מבחן במתמטיקה, אוייבי הנצחי.
אבל משום מה, הלך לי דווקא טוב. אני מצפה ל100 לפחות בשאלון 002. בשאלון 003 אני בטח לא אקבל 100, אבל גם שם נדמה לי שהלך לי טוב.
האם קורל מתחילה לאהוב מתמטיקה?
לא!
לעולם לא! לא אכנע!
וכמו כל מבחן במתמטיקה, אפשר למצוא ערימות של ילדים מדוכדכים ושבוזים זרוקים במזדרונות תוך בכי ומלמולים של "אני בטוח אחד ל3 יחידות!", "נכשלתי", "הלך לי חרא", "נמאס לי", וכל היוצא בכך.
חוץ מתלמידי 3 יחידות, שיוצאים זורחים כשמש מהכיתה, בטוחים שהצליחו. וגם אם לא, לא קרה כלום.
תמיד שיש מבחן במתמטיקה כולם היסטרים, נוטים להתאבדות ומתרוצצים בכל רחבי בית הספר עם ערימות של דפדפות משובצות ומחשבונים דבוקים למצחיהם.
פדלאה.
ובכן, היום לא זזתי מהבית למעט הליכה קצרה לבנק. ישבתי כל היום בבית, ולא מרצון. להיפך, העברתי את אמא אלפי מסעות שיכנועים מלווים במשפטים כמו "נו, בואי לקניון!", "פליז, משעמם לי", "בא לי קניון", "לא בא לך ללכת לקניון?", וכל משפט אחר שהמילה 'קניון' כלולה בו.
אבל ללא הצלחה. את יום השישי ביליתי ברביצות עצבניות על הספה, תוך זריקת נעליים, שולחנות, בקבוקים על אחי שהחליט להשתקע בבית גם הוא. פשוט יום שישי נוראי.
אפילו היציאה שלנו למקס ברנר בערב בוטלה.
במקום זה, אני הולכת להתנחל אצל דניאל. ומה נעשה בדיוק? ובכן, יש מגוון אפשרויות:
1. לרכל עד צאת הנשמה.
2. ליילל על מר גורלנו והצורך העז להרחיב את המעגל החברתי המצומצם שלנו.
3. לצפות בסרט 'פייט קלאב' ולרייר על בראד פיט.
4. לצפות בסרט 'צעצוע של סיפור' ולרייר על באז שנות אור.
5. אפשרויות 1+2
את מה אתם אומרים? אני זוממת על אפשרות 4. למרות שאפשרות 5 היא מבין המפתות.
צ'ירס,
קורל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
