אחרי שבועות בהם הייתי קבורה בבית בימי שישי או לחילופין, קבורה בבית אצל חברות ומייללת על החיים, החלטנו אתמול, בצעד חריג ומיוחד, לצאת לסרט.
כמובן שהסרט המתוכנן היה 'סוויני טוד' שלו אנחנו מחכות חודשים, אבל מכיוון שמור החליטה שהיא חולה אתמול, נאלצנו לחכות עם סוויני טוד וללכת על "ג'ונו".
אבא של דניאל הופיע בפתח ביתי באיחור אופנתי כשדניאל יושבת מחוייכת במושב הקידמי, מקושטת בחולצה הססגונית שרכשה בזארה.
"שלום". מלמלתי בחיוך חצי מזוייף והתיישבתי בכבדות.
"עוד לא אספתם את רוני?". שאלתי בטיפשות, שכן רוני לא הייתה נוכחת ברכב.
התקדמנו לכיוון ביתה של רוני, שמשום מה, עוד לא הייתה למטה.
לאחר מספר דקות בהן התחננתי לדניאל שתתקשר לרוני ותגיד לה לרדת, והיא בתגובה לא טרחה להביט בי וטענה שהיא התקשרה אליה לפני כמה דקות, רוני הופיעה.
"היי". היא מלמלה בטון מתנצל וחיוך מבוייש.
"היי". עניתי ביובש ולא טרחתי להביט בה בכלל. העברתי יד בשיער ויישרתי את החגורה.
בתחילת הערב דאגתי להטיח ברוני מבטים מנוכרים וזועפים, ולא בגלל שכעסתי עליה, פשוט התחשק לי. אחרי ששבוע שעבר ניסינו שוב להתחנן אליה בנימוס שתואיל בטובה לבוא לבית ספר בקביעות, ולהתנהג כמו בן אדם נורמלי, היא שוב התעלמה לחלוטין ועשתה כרצונה. כלומר, לא באה לבית ספר.
אז אולי אני כן כועסת עליה, ואולי זה לא יעבור לי בקרוב, אבל זה מה יש. זה המצב, והוא לא משתנה כבר כמה שבועות טובים.
יצאנו מהאוטו היישר לאויר המקפיא של הרחוב, וצעדנו במהירות לקניון. וכמו בכל יום שישי בערב, קצת לפני עשר, הקניון שרץ ערסים פעוטים ומצועצעים בכובעי קסקט לא קשורים לחיים ופלאפונים דור שלישי מזמרים.
קנינו כרטיסים לג'ונו, תוך מבטים אומללים בפוסטר של הסרט 'סוויני טוד' וקריאות נמרצות של "אוף!", "שבוע הבא בטוח סוויני טוד", "אולי נלך מחר לסוויני טוד?", "חיכינו מלא זמן לסוויני טוד".
צעדנו לאולם בחיוכים מטופשים תוך בהייה בפוסטר של הסרט החדש של אדוארד נורטון וקולין פארל. נאחנו את אנחת ה"שיואו-איזה-חתיכים-שיצא-כבר-הסרט-הזה", ונכנסו לאולם.
אחרי שעה של פרסומות ובקרובים, התחיל הסרט.
הוא נפתח בשיר קופצני להחריד, אבל משעשע במקצת. אלן פייג' (המגלמת את ג'ונו), עשתה עבודה נפלאה לדעתי. הפנים העגולות והאף הסולד (מידי) מקנים לה מראה חיצוני של ילדה בת 16, אפילו 14 מרחוק. הטון דיבור שלה היה במקום, התנועות, המבטים, הכל. למרות העובדה שהיא כבר לא בת 16, היא הצליחה לשחק אותה מעולה. ולא רק בזכות המראה החיצוני והלבוש.
לסיכום, אחלה סרט. הוא חמוד ברמה הנכונה. כלומר, הוא לא חמוד מידי, או קיטשי מידי.
יצאנו מהסרט בהרגשה טובה, אבל בפרצופי תשעה באב. בזמן האחרון אנחנו מרבות להשתמש בפרצופים הללו גם כשלא צריך.
משום מה בזמן האחרון אני מרגישה שלחייך זה רע. בכל פעם שאני צוחקת או מחייכת, אני מיד דואגת לחזור לפוקר פייס ולקדר גבות בזעם. גם כשבא לי לחייך, אפילו בלי סיבה, אני לא מסוגלת.
אבל זו תקופה, והיא תעבור. לא ככה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
