וול, במרכז הפוסט הזה ניצבת בפנינו סוגייה מרתקת, מרגשת וקרובה ללבבותינו - אני.
אז בלי הרבה דיבורים מיותרים, הנה תמצית של מה עובר עליי במשך החודשים הקרובים, ומהו מצבי הנוכחי:
עבודה: כיאה לבחורה כמוני, אין. כלום. נאדה. מובטלת יותר מזהבה בן. כבר חודשים ארוכים אני מייללת בכל פינה שאין לי עבודה, וזה לא בסדר ואני רוצה כסף משלי. העיקר שאבא פתח לי חשבון בנק וצייד אותי בכרטיס אשראי שמכיל פרוטות. (בואו לא נגזים, תוכלת האשראי שלי עומדת כרגע על יותר מ500 ש"ח וגם את הפרוטות הללו לא הרווחתי במו ידי, כלומר מצבי עגום).
העבודה היחידה שיש לי בזמנים קשים אלה היא בייביסיטר שמתרחש אחת לחודש, מינימום. וגם את הפרוטות שאני מרוויחה שם אני מבזבזת תוך שנייה בדיזינגוף ביום למחרת.
חברים:אין.
כלומר, האחת מטיילת לה כרגע ברחבי לונדון, שזה בערך חלום חיי ורוב הסיכויים שאחרי הצבא אני מתחפפת לשם לכמה חודשים ארוכים במיוחד. טוב, לפחות היא תואיל בטובה להביא לי איזו פיסת בד מH&M.
שתי החברות הנותרות עסוקות כמוני בלבכות על החיים, הלימודים וחוסר הסקס בחייהן. ממש סקס אנד דה סיטי.
משפחה:אין.
כלומר, יש את אמאבא שמנסים להכחיש כל קשר דם או סתם קשר אליי, אבל מרשים לעצמם להטיח בי כפכפים\ארונות בזמנם הפנוי (האגודה למען הילד - אם אתם קוראים את זה הנכם מוזמנים לפעול).
ויש את המקק\קרציה הזה שנקרא אחי, שלאחרונה גיליתי שהוא יכול לעבוד בתור שק חבטות נפלא, ואם קושרים אותו לדלת הוא אפילו יכול לעשות זאת בחינם.
אבל מסתבר שהילד מתגבר. לאחרונה הוא זרק את חברה שלו, וכל זאת רק בגלל שהחנונית לא מסכימה באופן כרוני לרקוד איתו במסיבות כיתה.
"טוב מאוד!", פסקתי באגרוף מונף באויר, "הוא לא צריך לצאת עם מעפנות. שימצא לעצמו מישהי יותר נורמלית". צקצקתי בהפגנתיות אל עבר אמא, שפעלה בטיפשות שלא תתואר וסיפרה לי על עניין הפרידה הלא-מתוקשרת של אחי. "אבל אל תגידי לו על זה כלום", היא מיהרה לנסות לתקן את פליטת הפה הגורלית שלה, "אסור שהוא ידע שסיפרתי לך". יה, רייג'ט אני לא אצייץ על זה אפילו.
לימודים: יש, ובשפע. עוד שבוע בדיוק יש מבחן שכבתי בהסטוריה, וכבר אנשים רצים במזדרונות עם דפים ממורקרים וצרחות נמרצות של: "עוד שבוע מבחן שכבתי בהסטוריה יואו", "התחלתם ללמוד להסטוריה?", "לא התחלת ללמוד להסטוריה?!", "לפני חודש התחלתי ללמוד להסטוריה!", וכל משפט נואש בו מופיע המילה הארורה - הסטוריה.
ואני? בבועת הלה-לה-לנד שלי, בוהה בטלויזיה ו\או בקיר, ומתכננת איזה בגדים אני הולכת לקנות בסוף שבוע, או לאיזה סרט ללכת, או מה רוני תקנה לי בחו'"ל, או אם היא תקנה לי משהו בחו"ל.
בגדים: הנושא החשוב ביותר על הפרק. כאילו, אחרי כסף ועבודה. ובכן, כמה חבל ששלושם פשוט שזורים אחד בשני.
עבודה->כסף->בגדים. משוואה פשוטה ביותר. וכמה עוד יותר חבל, שמתוך המשוואה הזו חסרים לי כל המשתנים.
קיץ 2008 עומד בפתח והמלתחה שלי צריכה שינוי משמעותי. כלומר, אני זקוקה למסע קניות מטורף. גירל האב א נידס. במיוחד שמדובר בגירל מיוחדג'ת כמוני. אשכרה מאסטרפיס.
ואחרי שסיימתי לתאר לכם טעימה מחיי גדושי השמחה והשלמות, נעבור לנושא מרתק אם לא פחות. "תחרות הציפור הלאומית" שהתקיימה בבית הספר המהולל בו אני 'לומדת', בליך(ס).
בשבוע שעבר, בעוד שבשדרות נוחתים קאסמים ורקטות למיניהן, הוחלט בבית ספרנו היקר לערוך תחרות, מלווה בתעמולה וילדים חסרי שיניים שרק רוצים להבריד משיעורים, בין 10 סוגים של ציפורים. כן, כן קראתם נכון. תחרות שבה תיבחר הציפור שתסמל את מדינתנו.
ולהלן תוצאות הבחירות:
מקום ראשון: פשוש עם 25.09%
מקום שני: דוכיפת עם 21.67%
מקום שלישי: בז אדום עם 10.93%
מקום רביעי: בולבול עם 9.66%
מקום חמישי: חוחית עם 9.27%
מקום שישי: סיקסק עם 8.78%
מקום שביעי: נשר עם 6.25%
מקום שמיני: תנשמת עם 3.32%
מקום תשיעי: צופית עם 3.02%
מקום עשירי: שלדג לבן חזה עם 1.85%
אשכרה קרקס. במשך כל השבוע שעבר אנשים פשוט איבדו את העשתונות והתרוצצו ברחבי בית הספר עם שלטים וכרזות כגון: "הפשוש את בליך יכבוש", "העם שפט, בחרו דוכיפת", "הצביעו תנשמת (מעפנים חסרי חרוזים)". אקיצר, זוועה. חולצות, סלוגנים, שלטים, סוכריות, ג'חנונים - בית הספר הפך לשוק כרמל-לוד למשך שעתיים שלמות ואף יותר. "הצביעו לסיקסק!", "הצביעו לפשוש!", אפילו חדשות ערוץ 22 הגיעו לתעד את הסוגייה המטרידה. ואם החדשות עדיין לא מרגש אתכם, אז החזיקו חזק: שרת החינוך, הגב' יולי תמיר הייתה נוכחת. ומנהל בית הספר? היה בעננים. לא מספיק מראים את בליך בחדשות, אפילו שרת החינוך הופיעה בחיוכים מזוייפים ושיבחה את היוזמה.
בית ספר של אידיוטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
