כן, נהייתי בהמה רכרוכית שלא מסוגלת למצוא עבודה ו\או לעדכן את הבלוג הסורר שלה.
וכן, אני מתביישת בזה.
ולא, אני לא מתכוונת לעשות משהו בנידון.
עכשיו למציאות:
*אני עדיין מובטלת.
*לא יצאתי לטיול השנתי.
*עוד חודש יש בגרות מעשית בתאטרון ורק עכשיו נזכרתי להחליף את הדיאלוג איתו אני מתכוונת להופיע.
*אני עדיין מובטלת.
*אני ענייה.
*אתמול ראיתי לראשונה את הדיוידי המהולל של אואזיס, אותו רוני ייבאה לי היישר מלונדון סיטי. פוקינג בריליאנט.
*אני ענייה.
אני פשוט צריכה להמתין לפסנתר שייפול עליי מהשמיים. או להאיץ את התהליך וללכת לצפות בפרק של הדוגמניות ולתת למוחי להתאדות לנוכח משפטי המחץ היוצאים מהפיות של חבורת הבנות הכסילות האלה. אשכרה מופע בידור.
אני חייבת שיזוף. ד-ח-ו-ף. פשוט כל כך קשה לי להתקלח כשהתחת והידיים שלי מחזירים אור ומהבהבים בלי הפסקה. כן, כן המצב קשה עד מאוד. ונכון, אני יכולה להמשיך לחיות באשליות שאם אני אלך לים אני אקבל צבע אה-לה בר רפאלי, אבל תמיד שווה לנסות. מקסימום אני אחזור אדומה כמו תחת של בבון ואקבל הערות כמו "אפשר לטבול בך את הג'חנון שלי?".
ונחזור לעניין הטיול השנתי. כן, שוב לא יצאתי. וכן, זה בגלל שאני כלבה מפונקת שלא מסוגלת לישון באוהל ושלא נדבר על שק שינה או מסלול הליכה בחום של פלוס 40 מעלות. אז נשארתי בבית עם המזגן, בזמן שאחי הקטן הצליח להפוך אותי לביץ' שלו ביומיים האלה ולגרום לי לעמוד ולהכין לו צ'יפס ושניצל במו ידיי השבריריות. ולקינוח, פסטה ברוטב שמנת.
אז נכון, הצהרתי שאין בכוונתי לצאת לטיול ובמקום זאת לשוטט בסנטר\קניון\טיילת\חדרי הקט, אך הסתפקתי בלהיות סאנג'ר של אחי. פוסטמה.
כן, אני עדיין מובטלת. כאילו, לפחות היה לי בייביסיטר פעם בחודש ועכשיו גם את זה לא יהיה. למה? כי המישפוח'ה החליטה להגר לארה"ב. חצופים. זהו, עכשיו אני ענייה מרודה. מה יהיה עוד פאקינג שנה כשימלאו לי 18? בהתערבות גם אז אני איילל פה שאין לי עבודה ואמאבא מאיימים להעיף אותי מהבית ולנשל אותי מהירושה. (וכאן מתחיל סיפור בדיוני אך ניתן למימוש. *מוזיקת רקע של חלום כמו בארתור*) ובטח אח שלי יהפוך באורך פלא לילד המוצלח בזמן שאני לא אצליח לגרד את התחת השמן (והלבן, בואו לא נשכח) שלי מהספה, ומסביבי תהיה תפאורה של חפיסות אוריאו וגלידת בן אנד ג'ריז מחוסלות. כן, כן אני כבר רואה את העתיד. ואולי אני אכיר מישהו. כן, מישהו.
והמישהו הזה בטח יהיה תפרן עלוב. אבל חתיך. הו, הו זה הכי חשוב. ושנינו נישב מחוסרי שיניים (וכסף) בסלון של אמאבא ונתחנן שיממנו לנו דירה. כי בטח גם נשתמט מהצבא. ואני אכנס להריון. ואמאבא יעיפו אותנו סופית מהבית. ואז נהגר ללונדון בעזרת עיסקאות סמים בלתי חוקיות, ונגור בתוך פח זבל ליד אבי רואוד. אני אלד את הילד, שייצא בלונדיני עם אף סולד ולחיים סמוקות שבהמשך יצטרך ללכת לעבוד. מינימום בגיל 5. ואחרי שאשיל את כל הקילוגרמים של הלידה ואחזור לגיזרת ההירואין שיק שלי, אני אעבוד בזנות. ובעלי החתיך ימשיך לסחור בסמים. והילד יגדל וילך לעבוד עם אבא שלו. ונהיה משפחה חמה ומאושרת. גרים בתוך פח זבל, אבל בלונדון.
או, שהכל יכול להיות הפוך. (וכאן מתחיל סיפור דימיוני נוסף, אבל פחות ניתן למימוש מהקודם. *מוזיקת רקע של חלום כמו בארתור*)
אני אמצא בקרוב מאוד עבודה, ואוכל לממן לעצמי קצת (הרבה) בגדים ומסעדות יוקרה. ובעוד שנה כבר חשבון הבנק שלי ירקיע שחקים שאפילו אמאבא יתחננו להלוואה. אני אתגייס לצבא, וכשאשתחרר אטוס ללונדון, ללמוד. יהיה לי מספיק כסף לדירה עם שותף\ה, ואני אעצב אותה בטוב הטעם שלי. היא תהיה קטנה וחמימה, עם כל מיני פיצ'יפקעס שאקנה בשוק הפישפשים (של לונדון , כמובן). הלימודים ילכו מצויין, ואז אני אכיר מישהו. כן, כן והוא יהיה חתיך. הו, הו זה הכי חשוב. גבוהה, עם שיער חלק שיסתיר את המצח ויגלוש על האוזניים, לבוש בטוב טעם ועשיר. נו, ברור הוא חייב להיות עשיר. כמעט כמוני. ואז נעבור לגור יחד. אני אעיף את השותף\ה מהדירה שעוצבה על ידי, או שפשוט החתיך יפתיע אותי ויקנה לנו דירה חדשה. שגם אותה אני אעצב. והזמן יחלוף ואני אכנס להריון (מה, אם בסיפור הקודם נכנסתי להריון אין סיבה שגם פה לא). ואני אלד תאומים. בלונדיניים, עם אף סולד, עור לבן ובוהק כמו של חרסינה ולחיים סמוקות (כן, נו, דומה לילד שיצא בסיפור הקודם. מה לעשות שבשניהם התערבבתי עם חתיך?).
והילדים יגדלו וישכילו. ואני והחתיך נחיה בעושר ועושר עד עצם היום הזה.
טוב, חלאס עם הפנטזיות בסוף אני אגמור עם חמש ילדים מכוערים מאיזה תימני בדירת חדר בלוד.
בעצם, גם אם אני אהיה ענייה מרודה חסרת שיניים ונעלי עקב מניין ווסט אני עפה ללונדון אחרי הצבא. ורוב הסיכויים ששם אין תימנים מלוד. נכון?
ועכשיו, אני אחזור למציאות המרה ואמשיך לרבוץ על המיטה ולצפות ב'שוגר אהובתי'.
לילה מובטל שיהיה לכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
