שבועות סוערים עברו על שיפחתכם הנעלה.
הגשת מתכונת ריקה במתמטיקה, בגרות הזוייה בתנ"ך, יום הולדת צפוי מלווה בנעלי עקב ובלונים וורודים, וכמובן, הדובדבן שבקצפת: חתולה פרסית דנדשה העונה לשם הצפונבוני - בל (bell).
המתכונת הריקה
ובכן, שבוע שעבר נערכה בבית ספרנו מתכונת במתמטיקה.
כידוע לכם, שפחתכם הנאמנה מבצעת 3 יחידות בלבד, בגלל היותה שונאת מושבעת של נושא המתמטיקה האכזרי, ולכן גם התרגשה באופן מיוחד מהמתכונת.
"אני לא יכולה לגשת, אמא אני לא למדתי מספיק". התבכיינתי יום לפני לאמא, ובצדק.
"אל תדאגי, חוץ מזה אין מועד ב', דיברתי עם היועצת". היא מלמלה באפתיה בעודי מאיימת לשים קץ לחיי, תוך ניפוף בסכינים יפניות סמוך לצווארי.
לאחר איומים ובכיות, התייצבתי יום למחרת בבית הספר בחיוכים מזוייפים והצהרות של "יהיה בסדר", "זה כולה מתמטיקה", "אני במילא 3 יחידות", "תמיד אפשר להשלים", בקיצור מיס אופטימיות בהתגלמותה.
את שאלון 002 עשיתי באופן פנטסטי, ואפילו קיבלתי 100 , אבל שאלון 003 זה כבר סיפור אחר.
קיבלתי את דף השאלון וכבר אז הייתה לי חרא של הרגשה. ואז החל קרב דמים מסעיר:
תרגיל ראשון - לא הצלחתי. סבבה, יש לי בחירה, 3 מתוך 5.
תרגיל שני - לא הצלחתי. עדיין הייתי שפוייה. שפוייה, אך טיפשה.
תרגיל שלישי - לא הצלחתי. פה הוריד במצח כבר התחיל לבעבע והתחלתי להזיע כמו חזיר יבלות.
תרגיל רביעי - לא הצלחתי. כעת הדמעות כבר נזלו בהסטריה ונראיתי כאילו חרב עליי עולמי.
תרגיל חמישי - לא הצלחתי. "אלוהים, למה אתה עושה לי את זה, נמאס לי, בא לי למות, מה אני אעשה, נכשלתי, אני אפס, פשוט כישלון, אלוהים ישמור, די אני לא יכולה, למה זה מגיע לי, העתיד שלי הרוס, למה לא הבאתי איתי טישו לעזאזל, נשבר לי הזין!!".
בכיתי כמו מטורפת, ולמורה המזדיין ששמר עלינו אפילו לא היה אכפת. הנוזלת כבר נכנסה לי לפה, ולא נדבר על הנפיחות של העיניים שלו, והנבלה הזה אפילו לא חשב להציע לי טישו?!
ואני כבר לא מדברת על לגלות לי את התשובות. פשוט מניאק.
יצאתי מהכיתה בדרמטיות שיש לציין לשבח, תוך צעקות ובכי רם וקולני.
מיד הרמתי טלפון לאמא לאחר שראיתי על צג הפלאפון (החדש, יש לציין, חלק ממתנות יום ההולדת הססגוניות) 36843113 שיחות שלא נענו.
"אמא! נכשלתי, הגשתי ריק, אני חתיכת אפס מטומטמת, נמאס לי, אני אתאבד, את שומעת?!" צרחתי כמו מטורפת בשירותי הבנים שלידי עומד ברנש מסכן שרצה בסך הכל להשתין ונתקל בנמלטת מאברבנל.
"קורל, אני לא מבינה כלום, תפסיקי לבכות ותרחיקי את הפה מהשפורפרת". אמא ניסתה בכל כוחה להרגיע אותי ללא הצלחה.
"נמאסליהחייםבזבל, אני אתאבד,אניאמות!!". המשכתי לצרוח בלי הכרה ונשמעתי כמו ילד אימו לאחר שגילה שנהרס לו הפן.
לאחר צרחות ובכי חולני, התקשרה אליי היועצת מודאגת כולה ובשורה משמחת בפיה.
"קורל? את בסדר?". לא!! אני לא!! נכשלתי!!
"לא!! אני לא!! נכשלתי!!". המשכתי לייל ללא בושה.
"אל תדאגי, לא יחשיבו לך את זה דיברתי עם המורה". הללוייה, פרייז דה לורד!!
"אבל נכשלתי, הגשתי ריק!". המשכתי כאילו כלום, לאחר שזאתי ניסתה להסביר לי אלף פעם שלמתכונת הריקה אין שום חשיבות.
אחרי שלא הפסקתי לייל, התקשר אליי המורה למתמטיקה בכבודו ובעצמו, והודיע לי חגיגית שהוא יערוך לי מבחן אחר במקום.
מי אמר שדמעות לא עובדות?
יום ההולדת\ההתאבדות המסתורית
אז כידוע לכם יום הולדתי המהולל חל בתאריך ה30 למאי.
כמובן שיום זה נפתח שלנגד עיניי נתגלו שלל בלונים וורודים, לבנים, עוד יותר וורודים, ושוב לבנים (אמא נזכרה בימי היסודי הטובים בהם הייתי מעריצת בריטני מושבעת). "וואוו, אמא לא היית צריכה.." ולפני שהספקתי לסיים את הנזיפה בנוגע לצבע הבלונים אמא התנפלה עליי בחיבוקים ונישוקים ומאוחריה אבא עם כרטיס ברכה מושקע וחיוך מאולץ.
זחלתי מהמיטה, בעודי מנסה להעיף את הגוש הוורוד והאימתני מדרכי.
זמן קצר לאחר מתקפת הבלונים והברכות, וההודעות, והטלפונים, התרחשה תקרית מוזרה.
מישהו מהבניין הסמוך החליט לשים קץ לחייו ולזרוק את עצמו מקומה 13. "דווקא ביום ההולדת שלי? חשוד.." חשבתי בהסטריה.
אבא כמובן דהר למטה כדי לבדוק את העניין מקרוב. אני מצידי, החלטתי שאת יום הולדתי לא אבלה בצפייה בגופות מרוסקות (למרות שהעניין נשמע מפתה ביותר, אם הייתי רוני הפריקית למשל), והחלטתי להשאר בבית. במקום זה, עמדתי במרפסת והתבוננתי בריכוז. כעבור דקות ספורות העמיסו את הגופה המרוסקת לתוך וואן לבן, עטופה בשקית לבנה. ברגעים אלו כבר התחלתי להרגיש שנשאבתי לתוך פרק של CSI וממש התלהבתי מהעניין. הרמתי טלפון בהול לאבא. "מי זה?", "למה הוא התאבד?", "אולי דחפו אותו?!", "תפסו את הרוצח?", הוא נחת על הראש?", "יש דם בזירת הפשע?".
"זירת הפשע?" שאל אבא בחוסר הבנה מוחלט.
"כן, זירת הפשע!" המשכתי לשתף פעולה עם עצמי ועם דמיוני המפליג למרחקים שהוביל אותי למסקנה מוטעית שמצלמים אותי לCSI בתפקיד גיל גריסום.
"קורל, האיש המסכן התאבד, אף אחד לא רצח אותו". אבא ניסה להחזיר אותי למציאות, או להוכיח לי שאני טיפשה וכדאי לי לחזור לחדר ולשחק בבלונים הוורודים.
"מאיפה לך לדעת? בטוח דחפו אותו!". המשכתי בשלי כאילו כלום.
**צליל ניתוק עצבני**
"אבא? אבא? אני אומרת לך דחפו אותו!". בשלב זה כבר הייתי ממש ממש בטוחה שאני בסרט והתחלתי לחשוב על השערות הזויות לגבי המוות המסתורי, או לחילופין לגבי ההתאבדות. ואז עלה במוחי שהאיש אולי נפל במקרה כאשר ניסה לנקות את השמשה של המרפסת. אבל זה כבר היה נראה לי משהו שלא היה נכנס לפרק של CSI.
אחרי פרק מסעיר של CSI שלא שודר בטלויזיה, הופיעה אצלי ספיר עם עוגת שוקולד, זיקוקים ומתנות.
"את לא נורמלית!". ניסיתי להראות מופתעת אחרי שכבר ראיתי אותה מהמרפסת מעמיסה את השקיות והעוגה יחד עם כוח אדם שגייסה כדי שלא תתמוטט עם כל החפצים.
"אויי תשתקי כבר. איזה חום פה!". היא נראתה כאילו עוד שנייה היא עומדת לחטוף שבץ.
העמדתי אותה ליד החלון כדי שלא יקרה לה משהו ואז זה יהיה על מצפוני (כן, יש כזה אחד אני חושבת), כי הרי זה יום ההולדת שלי. פתחתי את המתנות, (שכללו מכנסיים קצרצקים מזארה, מלח אמבט, סבון, וערימת מסטיקים), והכרזתי שניסע בזה הרגע לתל אביב, אבל לא לפני שאני מתהדרת במכנסון החדש.
השתחלתי לתוך המכנס הקטנטן ויצאנו לדרך. "דרך" הכוונה היא לבזבוז זמן יקר במיוחד בחנות לקעקועים\פירסינגים, בה השחטתי את אוזני והידרתי אותה בטרגוס חדש (פאקינג 140 ש"ח וזוהי גם הסיבה למה לא עשיתי זאת עד עכשיו).
____________________
ובערב, הגיעו שאר החברות עם מתנות שובות לב במיוחד - נעלי עקב ותיק קטנטן שמשלים אותן. תענוג לעיניים.
מיד נכנסתי לתוך העקבים, השתחלתי לג'ינס, כיפתרתי חולצתי, והמראנו ל'מוזס', שם המתינו לי עוד חבר'ה מהכיתה. זו כמובן הייתה אמורה להיות הפתעה, אבל אם ספיר הגאונה לא הייתה משאירה את ההודעה שהיא כתבה להגר בicq פתוחה לנגד עיניי, העניין היה יכול להיות הצלחה מסחררת.
"ואוו, מה אתם עושים כאן!", ניצלתי את כישורי המשחק המהוללים שלי והפגנתי התלהבות משוועת.
"מזל טוב!" כולם זימרו במקהלה, תוך שהם עושים קולות של רעב אימתני.
"יאללה איפה המלצר?". הם כבר ריירו על השולחן.
נאלצנו להמתין לחצוף דקות ארוכות, בלי שום קשר לעובדה שהוא סרב למכור לי קוקטייל. "אבל אני בת 17 היום!", צווחתי בקול צייצני שהסגיר את העובדה ששכלית אני בת 12.
נאלצתי להתבונן בטפריט המשקאות. כן, להתבונן בלבד
.
אחרי שכולם בלסו את נפשם, הסתלקנו החוצה והתחלנו להצטלם בטיפשות (כאילו, בשביל מה יש פייסבוק?!).
חזרתי הביתה מסוחררת אך מרוצה ולתדהמתי פגשתי את אחי הקטן בדרך.
"מה אתה עושה כאן?!". נדהמתי למראה הבחור הקטן שחוזר בשעות בהן אני חוזרת הביתה, ועוד ביום ההולדת הפרוע שהיה לי. הברנש המיניאטורי כולה בן 12, מה זו ההפקרות הזו?
"הייתי עם חברים". הוא ענה באפתיה בלתי נסבלת והביט בי בהפתעה.
"ומה את עושה כאן?", שאל אותי בסקרנות.
"אממ.. אני הייתי ביום הולדת שאירגנו, אולי אחר כך אני אצא שוב". שיקרתי במצח נחושה ודמיינתי את עצמי דוהרת אל עבר המיטה הרכה שלי, אפילו על נעלי העקב השבריריות.
עלינו יחד הביתה, אפילו שהתביישתי להראות את פרצופי נכנס איתו יחד בדלת.
"הו, חזרתם ביחד!", אמא ואבא התמוגגו מאושר.
"כן, כן, אז מה! זה סתם במקרה, אז מה?! הא?! הא?!". התחלתי לנבוח בהסטריה וכמעט שנפלתי מהעקבים החדשים.
"קורל, מה יש לך? איך היה היום הולדת?". אמא החלה עם הקושיות. "היה נפלא.." מלמלתי וצנחתי לתוך המיטה. "יופי, לילה טוב מתוקה", אמא ליטפה את שיערי השומני, שלא עבר חפיפה חודשיים מינימום.
צ'ירס,
קורל (שתמיד מנצלת את היותה שחקנית מהוללת ויודעת טוב מאוד מתי לפתוח את הברזים בעיניים במקרה הצורך).
נ.ב
את המשך עלילותי בשבועות האחרונים, בפוסט הבא (שסביר להניח יהיה בעוד שנה-שנתיים).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
