זה כל כך רע לרצות להיות מאושרת? זה כל כך רע לרצות שיאהבו אותך? זה רע לרצות שהחיים שלי יהיו כמו פרסומת לטמפונים, עם המון צחוקים, קפיצות ונעלי עקב?
מאסתי בחיי. עד כדי כך, שלא יהיה לי אכפת להתחלף בהם עם כל אחד. כן, אפילו עם זהבה בן (טוב, אולי הרחקתי לכת).
אבל אני פשוט מרגישה שכל משקל העולם מונח על כתפי השבריריות, וכן אלו הן מחשבות המטרידות זקנה בת 90. ואני בקושי בת 18.
וגם הגעתי למסקנה מטרידה עוד יותר: אני שונאת את עצמי. כל חלקיק בי. השיער, הגוף, העיניים, האף אפילו את אצבעות הידיים שלי. אני שונאת את העובדה שהציפורניים שלי לא מסודרות, שאני לא גבוהה כמו שחלמתי להיות, שהשיער שלי לא מספיק ארוך (או קצר), שאני לא שזופה מספיק(לפעמים נדמה שמרחו אותי בגביע לבן, ובלילה אני מהבהבת ומחזירה אור), שיש לי ג'ולה בטרגוס (הארור) שיש לי באוזן ימין, ויותר מכל - את האופי שלי.
וכמובן את העובדה שאני עצלנית להחריד כי עוד לא טרחתי להרים את ישבני הלבנבן וללמוד נהיגה (אפילו לא הוצאתי טופס ירוק).
בקיצור - אני הזוהמה בהתגלמותה.
ולחשוב שפעם הייתי מביטה במראה בשביעות רצון וחיוכים מטופשים, וחשבתי שהכל בסדר. שהחיים שלי מושלמים. שכיף לי.
אבל כל זה רחוק מהאמת.
זו תקופה שנמשכת יותר מידי זמן, ואני עלולה להתרגל אליה.
לכן, החלטתי לערוך רשימה של דברים חיוביים בחיי:
1. אני בוודאי לא היחידה שמרגישה ככה, וסביר להניח שיש עוד כמה וכמה ילדים אומללים בקמבודיה שבראנג'לינה עוד לא אימצו. הם בטח יותר מסכנים ממני.
2. אממ, ובכן, קניתי אתמול נעליים בזארה שאת רוב מחירם שילמו סבתאסבא היקרים.
3. אממ..
טוב די! רק את שני הסעיפים המטופשים האלה לקח לי עשר דקות לכתוב, צריך להודות באמת.
שום דבר טוב לא קורה בחיים שלי, והם משעממים להחריד.
במשך ימים שלמים אני נאנחת סטייל למה-כל-צרות-העולם-מונחות-על-עמוד-השדרה-הרעוע-שלי, מנקה את בית השימוש הכימי של החתולה חסרת התועלת שלי (גאד, ניחוח הצרכים שיוצאים מגופה הקטן יכול להעיר מתים), משליכה ארונות ומנורות על אחי הקטן, מסננת שורת קללות לעבר הוריי, והכי חשוב - יושבת ומייללת מספר דקות (או שעות, תלוי עד כמה אני פטתית ואומללה) על כמה שחיי הם סרט סוג ז' שמשודר בערוץ הוט פריים, ועל העובדה שהפיתרון הכי טוב הוא המתת חסד, או חתונה עם מיליונר חתיך שיפול לרגליי וייקח אותי לאנגליה.
שני הפיתרונות לא ממשיים, מכיוון ששוק הגברים בארץ הוא פחות או יותר כמו שוק האוכל בניגריה, ועניין המתת החסד הוא לא אפשרי בגלל שמדובר במעשה שקשור בי, ואנשים לא מוכנים להזיז את קצה ישבנם בכדי לעזור לי.
(כן, יצרתי רושם שאני אדם איום ודוחה, אבל כך אני מרגישה).
ואם החיים שלי לא מספיק דפוקים, משעממים ומסתכמים בכך שאני סתם יצור חי המבזבז אויר, מים ושטח מעולמנו הקטנטן, אז הרשו לי לציין שבנוסף לכל זה יש לי גם משפחה פסיכית. לגמרי.
אתמול אבא מופיע בפתח הבית, כולו מיוזע מעוד יום עבודה בו הוא שיחק סוליטר במחשב והתקוטט עם עובדים ערבים, ובידו הוא מחזיק דיוידי נייד. ומחשב נייד הוא מתעצל לקנות לי? אני אראה למנוול.
"מה זה?" עיקמתי אפי למראה הקופסא השחורה והמסתורית.
"דיוידי נייד". הוא פסק כאילו מדובר בקרטון חלב.
"מה?!". נדהמתי וכבר זממתי איך אספר לאמא שבעלה שוב משתולל ברחבי העיר עם כרטיס האשראי ללא רשותה.
"מה אמרת?". אח שלי גירד את ישבנו מכיסא המחשב וריחף לסלון בדילוגים מאושרים. (וכן, יש לו סיבה להיות דבוק לכיסא המחשב מכיוון שלפני שנייה קנו לו אחד חדש. לא כיסא, מחשב. והכי טוב שיש. החיים הטובים).
"כן, קניתי. והבאתי גם סרט. רואים מעולה, הוא קורא גם צרובים". אבא החל לנופף במוצר כאילו אנחנו באמצע פירסומת והמצלמה בדיוק בקלואוז אפ עצבני עליו.
הוא הניח את הדיוידי על המיטה שלו ושל אמא והפעיל אותו בנונשלנטיות.
"וואווו איזה מגניב!!". עיניו של אחי נפערו עד שהריסים נגעו בגבותיו.
"מאיפה הכסף? כמה זה עלה? לא עדיף מחשב נייד? אמא יודעת?". יריתי לעבר אבא שאלות, אחת יותר גרוע מהשנייה. השאלה הגרוע ביותר היא כמובן, האם אמא יודעת? ברור שלא.
בעודנו מרחפים, מדלגים ומתרוצצים ליד פלא הטבע הזה אמא חזרה מהעבודה.
"מה זה?". היא סטרה לעצמה על המצח ונאנחה בכבדות את אנחת ה"שוב-חגגת-עם-כרטיס-האשראי-בלי-להתייעץ". (טוב בפעם האחרונה שהוא חחג עם כרטיס האשראי הנזק היה חמור - אופנוע מהסוג היוקרתי ביותר).
"אבא קנה דיוידי נייד!". אחי נופף בידוי מול פרצופה המבועת של אימי.
"לא נכון. אתה רציני?". היא נראתה מוכת גורל.
"כן, כן! תראי איך רואים!". אחי המשיך לצייץ ולעורר את זעמה של האישה קשת היום הזו, שנראתה כאילו יצאה מקטלוג הסברה על אושוויץ.
"כן, הוא קנה את זה היום". הגחתי מעבר לכתפה היישר מהסלון וחיוך מרושע מרוח על פניי הסמוקות.
"נוכל לקחת את זה לטיולים!". אחי סירב להרפות מהמוצר המטופש.
"איזה טיולים בדיוק?". החזרתי אותו למציאות העגומה, כאשר הטיולים היחידים שאני עורכים הם היישר לקניון, או מקסימום למסעדה ברמת החיל.
אמא החלה להאדים ולנופף בידיה אל עבר הקונספירציה שנוצרה מולה, ובראשה עומד הדיוידי האיום.
שיהיה.
"אני רוצה מחשב נייד". פסקתי בנחישות ועיניי עגל.
"מה פתאום!". צרח אבא ומילותיו הנוקבות הרסו לי את החיים.
"אבל זה לא הוגן! לו קניתם מחשב!". הנפתי אצבע על עבר היצור הנתעב, אחי, בזמן שחיוך משביע רצון מרוח על פניו.
אז מחשב נייד אני לא אקבל, אבל מה לעשות? הרי מדובר בי. היצור האומלל עלי אדמות.
"תמזגי לי כוס לימונדה". יורה עליי אימי בטון חצוף במקצת. מי היא חושבת שהיא? מלכת אנגליה?
"מה?". מלמלתי מהחדר כאילו לא שמעתי ועפעפתי בכבדות, כדי שהיא תואיל בטובה לבקש מאחי הקטן. מה אני? סאנג'ר?
"שימי לי לימונדה". היא חזרה על הבקשה המוגזמת.
גררתי את גופתי למטבח, הוצאתי את הכוס הכי קטנה שהייתה בארון, מזגתי לימונדה והגשתי לה בעצבנות.
"לא מצאת כוס קטנה יותר?". היא העזה לומר את האמת באותו הטון המחוצף.
"האמת שלא". עניתי שגבי כבר מופנה אליה וזחלתי חזרה לחדרי המצחין.
חצופה זאתי, משהו.
והנה החיה הקטנה. כך היא מעבירה את רוב שעות היום. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
