This is my generation

לאחרונה, אני מוצאת את עצמי מזניחה כל כך הרבה דברים שאני אוהבת לעשות. וזאת בשביל לרבוץ על הספא בחוסר מעש, ליילל על כמה שרע לי, על כמה שאני שונאת את בית הספר בו אני לומדת, על העובדה שאין לי עבודה ושאני זקוקה למלתחה חדשה.

הזנחתי את הציור, הזנחתי את הכתיבה הקבועה כאן וכמובן את העיסוק הבלתי נגמר בפוטושופ.

אבל לא עוד.

כבר לפני שבוע הברזנו אני ורוני מבית הספר כדי לעשות סיבוב בקניון גבעתיים ולהשאיר את מספרי הפלאפונים שלנו בכל חנות אפשרית. כמובן שזה הסתכם בלהשאיר את מספרנו בחמש חנויות עלובות, שאף אחת מהן לא תטרח לצלצל אלינו.

"שלום, אתם צריכים עובדים?". המשפט הזה נאמר לפחות 576349 פעמים באותו היום ההוא.

"אתן אחרי צבא?". נשאלה השאלה הרטורית והמתחכמת, הרי אני ורוני נראות כמו שתי זאטוטות שברחו מהגן. טוב, אולי אני נראית יותר גדולה מרוני, כי במקרים שאני שאלתי אם מחפשים עובדים, לפחות נתנו לנו צ'אנס להשאיר מספר טלפון.

"תכתבו את הפרטים שלכן ואני אדבר עם המנהל". כן בטח, כמו שאני אלך לדבר עם סר פול מקרטני.

ועד היום לא החזירו לנו אף לא טלפון אחד. נבלות.

אז כמו שברור, אני עדיין מובטלת. הרי לעשות בייביסיטר פעם בשבועיים על השכנים זה לא ג'וב מזהיר, נכון?

אני מרגישה שהכתיבה שלי התדרדרה, וזה מתסכל. אני כבר לא כותבת כל יום, ולא כי אין לי זמן, כי פשוט אין לי חשק. וזה מה שמפחיד.

אנחנו כבר לא יוצאות קבוע בסופי שבוע כמו שהיה פעם, בקושי מתראות. וה"אנחנו" הזה, אלו אני, רוני, דניאל ומור. בסופי שבוע אני מוצאת את עצמי זרוקה בבית, עם אמאבא, מעיפה צלחות וכוסות באויר על אחי, והולכת לישון מוקדם מידי.

ואני שונאת את זה. זה נמאס עליי.

לפני שבוע נזכרנו אני ורוני על התקופה של שנה שעברה, בדיוק בתקופה הזו. היינו שורצות אצלי בבית, מצלמות סרטוני וידאו מטופשים, בולסות גלידות האגנדז ונהנות מהחיים.

ועכשיו? רוני בכלל לא טורחת להגיע לבית ספר, יוצא שאני רואה אותה מקסימום שלוש פעמים בשבוע, וגם כשיוצא להפגש, זה מסתכם בהטפות מוסר על העובדה שהיא לא באה לבית ספר ושנשבר לנו הזין מלהשאר בבית בימי שישי.

אולי כדאי לחזור שוב לכיתה י'?

ועכשיו, ברוח יותר אופטימית, יש לי מבחן במתמטיקה ביום חמישי. ואין דבר שאני שונאת יותר ממתמטיקה. כלומר, חוץ מהקטעים בהם אבא ואחי חוברים נגדי, מחליטים לארגן עליי אמבוש, לדמות אותי לכדור רגל ולחבוט אותי באויר.

וגם חוץ מהקטעים בהם אמא חוזרת עצבנית מההעבודה ומגלה שהבית נראה כמו הפרצוף של בריטני ספירס.

אבל הבנתם את הפואנטה.

אני שונאת מתמטיקה, למרות שאני ב3 יח"ל בלבד. ודמיינו רגע את הכיתה שלי. 30 ערסים פגים, עם נגיעות של פאקצות רועשות בעלות ציפורניים מלאכותיות באורך השיער של מרים טוקאן, וכמובן מורה אחד יחיד ואידיוט שבקושי מצליח לפתור משוואה אחת בשיעור.

אז לא מספיק שאני ב3 יח"ל, אני גם לא מבינה את החומר. אני לא אתפלא אם יפתחו כיתה של יחידה אחת בשבילי. ובשביל עוד כמה חבר'ה מסכנים.

ולסיכום,

השבועות האחרונים היו על הפנים. זוהי רק תחילתה של השנה, ואם ככה היא תמשיך אז..זה רע מאוד.

לובלי איבנינג,

קורל, AKA הבכיינית הרדודה שלא מצליחה למצוא עבודה ולשפר את הכתיבה הדלילה שנהייתה לה.

"קורל, בבקשה אל תשמעי באמפי!". התחננה אליי רוני בדיוק שהאוזניות כבר התחכחו באוזניי.

"נו, רוני.." ניסתי להתחמק.

"בבקשה, אני אבוא לבית ספר במשך כל השבוע, נשבעת!". היא העלתה נושא רגיש ושווה בדיקה. הרי רוני לא מגיע לבית ספר באופן כרוני. פשוט לא מגיעה. נשארת בבית ימים שלמים בחוסר מעש, מנותקת מהעולם החיצון, כשהפעולה היחידה שלה היא רביצה על כיסא המחשב בזמן שהיא שקועה במשחק רשת אינפנטילי. המשחק הטיפשי כבר השתלט על חייה, והיא כבר החלה לדמיין את הסובבים אותה משנים צורת החיצונית בהתאם לצורתם של דמויות המשחק. קריפי.

"תבואי במשך כל השבוע?". שאלתי בתמיהה ואף גילגלתי את האמפי לתוך התיק.

"כן, נשבעת!". היא נופפה ידיה באויר והביטה בי בפנים שחוקות.

"ואם לא תבואי את חוטפת סטירה מצלצלת בסוף השבוע, ברור?". הפכתי את המשחק לאלים במיוחד, שכן הסטירות שלי מצלצלות כמו השטרות שהרויחה הגברת נינט על הגלח הנורא בו מתהדר ראשה העגלגל.

"אוקיי. אני אחטוף סטירה". היא מלמלה ונכנעה לתנאי ההוגן.

ונחשו מה? היא לא באה היום לבית הספר.

ונחשו מה עוד? הכלבתה הקטנה חשבה שתערים עליי והורתה לאמא שלה (שהיא כידוע מורה בבית ספרנו) לא לגלות לי.

"איפה רוני? היא לא באה היום?". שאלתי את אמא של רוני והוריד במצחי החל לבעבע.

"לא. היא אמרה לי לא להגיד לך, שלא תתני לה סטירה". היא השיבה בכבדות, והמשיכה לעלות במדרגות בייאוש.

לא להגיד לי, הא? מה הכסילה הזו חשבה, שאני לא אדע שהיא לא באה? זיכרי רוני, את הסטירה, את תחטפי. והיא תצלצל. היא תצלצל כל כך חזק, שראשך עלול להסתובב 180 מעלות, או פשוט לנשור מהצוואר.

הדלת.

ובכן, תלשו לי את הדלת מהחדר.

כלומר, אבא התפרץ לחדרי, ניענע את הדלת בחוזקה, העמיס אותה על גבו, והשאיר אותה במחסן עד להודעה חדשה. וזה למה? כי טרקתי אותה חזק מידי. כל כך חזק, שהפוסטר של ג'וני דפ כמעט עף מהחלון (והוא ממוקם רחוק ממנו!).

"לא!" התייפחתי בהסטריה וכרעתי בירכיי ארצה.

"לא, לא, סליחה, אל תוציא אותה!". המשכתי להתחנן ללא הועיל.

הוא פשוט תלש אותה מהצירים והסתלק. ולא מדובר בדלת שעשוייה מקלקר, או לחילופים מנייר אורז, מדובר בדלת עץ כבדה במיוחד. בפעם הקודמת שניסיתי להרים אותה הראש שלי כמעט והתפנצ'ר מרוב מאמץ. לא סתם אני קוראת לאבא בהמה.

אבל הדלת עדיין למטה. במחסן החשוך, הקר והעמום.

ולראות את כניסת החדר שלי ללא דלת זה מחזה איום. הכניסה נראית ערומה, בודדה וחסרת דלת.

בגדים.

אני זקוקה לשופינג מטורף. אני רעבה לבגדים. אני חולמת בלילות שאני הופכת לענק ירוק שבולע את זארה. ומנגו. וטופשופ. אני צריכה בגדים חדשים. זה בהול. זה עניין של חיים או מוות. אם ביומיים הקרובים לא יהיה לי פריט חדש בארון אני אשים קץ לחיי.

מסיבת פיג'מות.

וכמנהגנו בקודש, בכל פעם שההורים נוסעים מהבית לכמה ימים, חייבים לארגן מסיבת פיג'מות\התנחלות ספונטאנית מלווה בבירות ובריזרים.

והפעם היו אלה הוריה של דניאל, שנסעו ליומיים.

"באים לישון אצלך!". החלטנו פה אחד והזמנו את עצמנו לביתה של דניאל באצילות משוועת.

"הזמנו" הכוונה היא אליי, לרוני ואל מור.

וכך היה. נחתנו אצל דניאל בשעה שמונה וחצי בדיוק ביום שבת, מלוות בחיוכים מטופשים ותיקים עמוסים בספרים לקראת היום שלמחורת.

קצצנו ציפורניים לקראת הפרק הסוער של הישרדות, כאילו, מה פאקינג קרה לנועמו'ש החתיך?!

בהינו בחברה השזופים והכחושים שריצדו על המסך תוך שאלות כגון "איך הן מורידות שערות?", "מה, לא נותנים להן שעווה?", "איפה הם מחרבנים?", "רגע, אמרו שלא נותנים להם בגדים? מאיפה הסחבה הזו הגיעה?".

וכםך העברנו את הערב-לילה העלוב הזה, שכן ביום למחורת היינו צריכות להתייצב בבית הספר. ומי התעוררה כמו חייל מארינס ראשונה? כמובן שאני. השקמתי קום עוד בשבע ורבע, למרות שהשעה המיועדת להשקמה הייתה רבע לשמונה.

הרתחתי מים לתה, דחפתי ערימת פרכיות לגרון והתכוננתי לבצע את המלאכה הקשה מכל - להעיר את שאר הבחורות.

"דניאל, קומי. מור, קומי. רוני, קומי". מלמלתי בטון רישמי וגבוהה, תוך ניפוף ידיים המאיימות להסיר את הסמיכות והפוכים היישר מגופותיהן של הבהמות הישנות.

אחרי כמה דקות מור כבר נעמדה, דניאל התיישבה, ורוני נהמה כמו פרה תוך מלמול משפטים כמו "יואו, נהייתן אמא שלי", "איכס, איזה משפטים של אמא", "לא רוצה לקום, אמא". בסוף היא זחלה למטבח והכינה לה כוס תה.

התארגנו באיטיות שיא, וגורלנו לאחר לבית ספר כבר נחרץ. יותר נכון אני זו שהייתי אמורה לאחר, מור ודניאל התחילה שעה אחרי. ורוני? היא בכלל לא באה לבית ספר. לא לרמה שלה, כפי שהוזכר כמו שורות למעלה.

התחלנו לדהור לתחנת האוטובוס בזמן שהמנוול חלף על פנינו.

"שיט, ידעתי!" התחלתי לצרוח בפאניקה. נזכרתי בפרצופה האכזר של המורה לספורט, וכמה נורא יהיה אם אאחר לשיעור הטירונות שלה. 

רצנו לתחנה אחרת, ועלינו על קו אוטובוס חלופי. והספקנו. זה היה פשוט שיא. שעטנו לתוך בית הספר בעודי צולעת על המגפיים השחורות שלי, ריר משתלשל מפי מרוב הלם וקור.

האף שלי היה אדום כמו רסק עגבניות, מוכן לטבילה של ג'חנון שמנוני.

"הגעתי..." נאנחנתי כאילו אני בת 100 שרצה מרתון והנחתי את תיק הפומה השחור שלי בכניעה.

וכעבור מספר שניות המורה עשתה לי מבחן ריצה של עשר דקות.

מזל נאחס, כבר אמרתי?