כפי שהוזכר בפוסט הקודם-קודם אתמול בערב ערכנו מפגש אצל רוני ועשינו על האש.
יותר נכון, אני ורוני עמדנו מעל המנגל עם מחברת ספירלה ורודה ונופפנו כמו ערסים ברברים תוך צווחות קטנוניות של "כוסעומו, הפחמים לא נדלקים", "מור ודניאל, אתן לא עושות כלום", "זהו, לא נעשה על האש", "כוסעומו הפחמים לא נדלקים".
בגלל שלא הייתי מוכנה להפקיר את גופי אל תוך העשן המאובק של המנגל, חבשתי כובע צמר חורפי במיוחד, והכנסתי כל שיערה לתוכו, כדי שלא תסריח מהמנגל. התוצאה? נראיתי כמו ילד רוסי בן 9. שיהיה.
רוני נופפה במחברת כמו משוגעת אבל הפחמים הארורים פשוט לא נדלקו.
"נמאס לי, נו כבר!". היא המשיכה לצרוח ולנופף ללא הפסקה ואני החלפתי אותה. כעבור ארבעים דקות של נפנופים, כובעים וקללות הפחמים נדלקו. הבטנו בעיניים נוצצות תוך קפיצות ודילוגים למראה הגחלים שנזכרו להידלק וכבר התחלנו לפרוש עשרות נקנקיות ושיפודים.
סידרנו את החומוס, הקטשופ, הסלט, הפיתות הכל פרסנו יפה על השולחן.
הייתה רוח קרירה שליטפה את הנקנקיות והפנים הסמוקות שלי, שחצי מהן היו קבורות בתוך כובע הצמר רק כדי שלא אסריח מהמנגל.
התחלנו להעמיס מזון על הצלחות, תוך ריבים על הסלט המצומצם שאמא של רוני הכינה לנו, היא כנראה לא מודעת לעובדה הטראגית שאנחנו חזירות.
"דניאל, כמה סלט לקחת!". צווחתי בהסטריה והצבעתי על הצלחת העמוסה של דניאל.
"מה את רוצה? לקחתי בדיוק כמוך". היא סיננה בגרגרנות והתיישבה כל כיסא הפלסטיק שממזמן איבד את צבעו הלבן והיה מאובק מאוד.
"לא נכון, לקחת יותר". המשכתי לריב על הסלט היקר שממילא היה מלא בבצל, שלא ממש לטעמי.
נגסתי בנקנקיה ונחרדתי לגלות שהקצה שלה לא היה מבושל.
"רוני, תראי". מלמלתי בתדהמה והרמתי את השיפוד שעליו הונחה הנקנקיה ה'מבושלת למחצה'.
"נו, זה רק הסוף לא מבושל, זה בסדר". פסקה רוני והמשיכה לבלוס.
גלגלתי עיניים והשלכתי את הנקנקיה לשקית הזבל.
"מור, את חייבת לאכול נקנקיה לפחות". הפצרתי במור שהחליטה באקט טיפשי ביותר להפוך לצמחונית.
"לא, אין סיכוי, אני לא אוכלת". היא פסקה ונגסה בפיתה שלה.
"נו, אבל רק נקנקיה, מה הקטע?". המשכתי לשדל את מור לאכול, ללא הועיל, כי היא סרבה בתוקף.
אחרי בליסות, גרעפסים וויכוחים, החלטנו לקפל את הכרס והמנגל ולרדת למטה.
התיישבנו בחדרה של רוני, נטול המחשב שנשלח בצער רב לפירמוט והתחלנו לפטפט שטויות, כרגיל.
הפטפוטים לאט לאט גלשו לדיבורים על ספרים, והתחלנו לפשפש במדפי הספרים של רוני. קומיקסים, הארי פוטר וכל מיני ספרי ילדות נוסטלגים, עברנו על הכל.
אחרי התקף ספרות אינטילגנטי התפזרנו הביתה. דניאל חזרה לבד בצליעה, כי כולה תפוסה מהחדר כושר (המשיכי כך דניאל, את עוד תדגמני ל'ווג'). רוני ומור ליוו אותי הביתה בשמחה.
הדרך הייתה רצופת מכשולים בצורת 'אני ורוני משתעשעות עם המצלמה', עד שכבר היינו מתחת לבית שלי, החלטנו להתיישב על הספסל כמו פעם קודמת ולזיין את השכל עוד קצת.
דיברנו, מלמלנו, התבכיינו ולפתע הבחנו בחילזון ענקי, נוצץ ומגעיל זוחל על הבלטות בייאוש.
"שיואו, איזה מסכן, כל הדרך הוא עשה סתם, תכף הוא יגיע למבוי סתום ואז הוא יעשה הכל בחזרה. מסכן." קבעה רוני בשפתיים אומללות והביטה ביצור האבוד. חילזון זו בהחלט חיה מסכנה.
ואז צץ לו עוד חילזון. ענקי, מלא בריר. התחלתי לחשוד שמדובר במתקפת חלזונים רעבים והאצתי במור ורוני לחזור הביתה.
אחרי שצפינו בנשיונל ג'יאוגרפיק בשידור חי מול עניינו, חזרנו הביתה.
דפקתי אולי עשר דקות עד שאמא נזכרה להתעורר ולפתוח לי את הדלת בפנים נרקומניות ועיניים מכווצות ומסונוורות.
"לילה טוב אמא". מלמלתי ונכנסתי לחדר.
והיום, גברת קורל הלכה מוקדם בבוקר לסבתא, לעזור עם הבן דוד הקטן והמתוק שהושאר שם עד הצהריים.
נכדה למופת, לא כך?
ערב מקסים,
קורל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
